רשות הרבים: היכן נפגשים הבית והרחוב, הפרט והציבור

מקור: חזון מקראי: מהגפן אל השלום הכולל

"וְיָשְׁבוּ אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וְתַחַת תְּאֵנָתוֹ וְאֵין מַחֲרִיד."

(מיכה פרק ד, פסוק ד)

ביאור: הקשר הנסתר בין הפרטי לציבורי

החזון אינו רק אישי ("גפנו"), אלא חברתי ("ואין מחריד"). השקט והביטחון בתוך הבית (הפרטי) מותנים בכך שברשות הרבים שורר שלום וצדק לכל. כשאין בטחון ברשות הרבים גם הבית אינו מבצר, וגם להיפך, אם הבית כבר לא יציב ולא מעניק בטחון, הרחוב יהיה שטוף בפשע ופחד.

דעה: המאבק האזרחי: מי שולט על המרחב המשותף?

המאבק האזרחי בישראל קשור קשר בל ינתק לרשות הרבים. מאבק על מיקומי היישובים והנגישות אליהם ומהן, מאבק על איכות התשתיות בשיכונים ולמאבקים על אופיה של רשות הרבים. בתל אביב אסרו להתפלל ברשות הרבים, ובבני ברק צריך ללבוש צנוע, גני משחקים ופארקים הם מותרות של מרכז ולא פריפריה. תיקון חייב לעבור דרך השקעה מאסיבית ברשות הרבים באופן המתאים לאוכלוסיה.

הרחבה: גאוגרפיה של היסטוריה: כיצד המרחב מעצב תרבות

בספרו עטור הפרסים של ג'ארד דיימונד, 'רובים, חיידקים ופלדה' (1997), מסביר דיימונד כי ההיסטוריה של העולם קשורה קשר הדוק לגאוגרפיה. יבשת אמריקה נותרה בתקופת האבן עד שהגיעו הספרדים, בעוד שאירופה התקדמה ושגשגה, מסיבה גאוגרפית גרידא. יבשת אמריקה פרושה מצפון לדרום, בהבדלי טמפרטורה גדולים, ולכן לא אפשרה נדידה ומלחמות גלובליות, בעוד אירופה ואסיה נמתחות ממזרח למערב, באותה טמפרטורה, ואפשרה נדודים ומלחמות, וממילא העברת ידע. המרחב הענק בין האי האנגלי ועד איי יפן, בין רוסיה ומצרים, היה מרחב ציבורי אחד, בהמולה קוסמופוליטית.

תרבות: מהמעברה למסך: טרגדיה וחיים ברשות הרבים

הסרטים של אפרים קישון (כמו "סלאח שבתי") הציגו את הטרגדיה של המעברה – רשות רבים זמנית ומשפילה, המדגישה את האלימות המוסדית שיכולה להיות מגולמת בתכנון מרחבי, ומצד שני את החיים השמחים, מלאי האמפתיה ואחדות גורל ומטרה.