רשות הרבים: בין הספרה הציבורית לכוחות השולטים בה

מקור: החזון של הברמאס: המרחב שבו נולדת דעת הקהל

"הספרה הציבורית היא המרחב בחיינו החברתיים שבו משהו הדומה לדעת קהל יכול להיווצר... גישה אליו מובטחת לכל האזרחים."

(יורגן הברמאס, "השתנות מבנית של הספרה הציבורית", 1962)

ביאור: הספרה הציבורית: מרחב לדיון חופשי או אשליה?

הברמאס הגדיר את רשות הרבים כ"ספרה ציבורית" – מרחב רציונלי שבו אזרחים דנים בענייני המדינה. המרחב הזה חייב להיות נפרד מהשלטון ומהאינטרס הכלכלי הפרטי כדי לאפשר ביקורת אמיתית. בספרה הזו יש בתי קפה לדיונים, רחובות להפגנות, צמתים להתפרעויות, מודעות רחוב, פרסומות, התאהבויות וריב, כל עוד יש חירות במרחב הזה.

דעה: כאשר ההון והאינטרסים משתלטים על המרחב הציבורי

אכן, רשות הרבים היא קודם כל מקום של תקשורת. במאבקים חברתיים, היא הכלי שבאמצעותו הופכים "כאב פרטי" ל"סוגיה ציבורית". אלא שהספרה הציבורית נשלטת על ידי אינטרסים של בעלי הון, מעצבי דעת קהל, פופוליזם, תקשורת לא אמינה המכורה למחיאות כפיים ולמפרסמים, ובספרה כזו היכולת לקיים דמוקרטיה נשחקת.

הרחבה: קולות מודרים: הספרות-נגד של ננסי פרייזר

הפילוסופית הפמיניסטית ננסי פרייזר (Nancy Fraser) ביקרה את הברמאס וטענה כי ה"ספרה הציבורית" שלו הייתה מוגבלת לגברים לבנים אמידים. במאמרה "בחינה מחדש של הספרה הציבורית", היא מציגה את המושג "ספרות-נגד ציבוריות" (Subaltern Counterpublics). אלו הן רשויות רבים אלטרנטיביות שהקימו קבוצות מודרות (נשים, פועלים, מיעוטים אתניים) כדי לגבש את זהותן ולהמציא שפה שתתמודד עם האפליה של הספרה הציבורית המרכזית.

תרבות: הגברת הזקנה: כאשר רשות הרבים נמכרת למרבה במחיר

במחזה "ביקור הגברת הזקנה" (1956), העיירה מוכרת את הערכים המוסריים שלה תמורת כסף. המיליארדרית הזקנה קלייר זאחנסיאן, ילידת העיר שחזרה לאחר שנים רבות, דורשת מבני העיר להרוג את אחד התושבים שזנח אותה בהריון בצעירותה, וגירש אותה מהעיר, תמורת שיקום העיירה. לבסוף המרחב הציבורי הופך לזירה שבה כולם משתפים פעולה עם הרצח בשם הרווח האישי והשכנוע הפנימי. פרידריך דירנמאט, הבמאי השוויצרי, הציג לפנינו דוגמה מושלמת להרס הספרה הציבורית על ידי כוח הכסף.