שתיקה: כאשר הדממה היא הזכות החשובה ביותר

מקור: זכות השתיקה במשפט: מהחוקה האמריקאית ועד החוק הישראלי

"לא יובא אדם לדין על פשע שדינו מיתה, או על פשע נתעב אחר, אלא על פי חוות דעת או כתב אישום של חבר מושבעים גדול, למעט מקרים שיתרחשו בצבא היבשה, בצי או במיליציה, במהלך שירות פעיל בעת מלחמה או סכנה לציבור: וכן לא תרחף על אדם פעמיים סכנה לחייו או לגופו בגין אותה עבירה, ולא יאולץ להעיד במשפט פלילי נגד עצמו, ולא יישללו חייו, חירותו או קניינו בלי הליך משפטי תקין, ולא יילקח קניינו הפרטי לשימוש הציבור בלי פיצוי הוגן".

47. (א) אין אדם חייב למסור ראיה אם יש בה הודיה בעובדה שהיא יסוד מיסודותיה של עבירה שהוא מואשם בה או עשוי להיות מואשם בה.

(ב) ביקש אדם להימנע ממסירת ראיה מחמת שהיא עשויה להפלילו כאמור בסעיף קטן (א) ובית המשפט דחה את הבקשה והראיה נמסרה, לא תוגש הראיה נגד אותו אדם במשפט שבו הוא מואשם בשל העבירה שהעובדה המתגלית מן הראיה היא יסוד מיסודותיה, אלא אם הסכים לכך.

(התיקון החמישי לחוקת ארה"ב; חוק הראיות במדינת ישראל (ראיות מפלילות))

ביאור: מדוע השתיקה היא זכות: הגנה מפני הפללה עצמית

רק המשפט יכול לקבוע את גורלו של אדם שפשע, למעט מקרים של סכנה מיידית בשעת חירום. המשפט רשאי להעניש או לזכות רק כאשר ההליך המשפטי הוגן ומשכנע, ואחד התנאים לכך היא זכות השתיקה. אדם לא חייב להעיד כנגד עצמו, ועומדת לו הזכות לסרב לענות לשאלות החוקרים או השופטים במקרה שהתשובה עלולה להפליל את עצמו, וזאת בלי לחשוש מעונש על עצם הסירוב. החוק הישראלי הוסיף כי לא זו בלבד שזכותו של אדם לשתוק ולא להפליל את עצמו, אלא אף הוא לא חייב להציג את הראיות לאשמתו, ואי אפשר להשתמש בראיות שהושגו ללא אישורו או ללא צו משפטי.

דעה: ארבעה יסודות לזכות השתיקה: בין טבע אנושי לצדק משפטי

זכות השתיקה היא זכות יסוד בכל העולם המערבי, ויסודה בצורך בהליך הוגן. ההסברים המקובלים הם:

כדי למנוע עינויים והודאה בכפיה, קבע המשפט שאין להוציא הודאה מנאשם ללא רצונו. יתירה מזו, במקרים רבים הודאה שניתנה בכפיה אינה אמינה.

הודאת נאשם משכנעת מאוד, והיא משחררת את החוקרים והשופטים מלחקור את הראיות והנסיבות, העשויים לשנות את פסק הדין.

טיבם של בני אדם לרצות בטובתם ולהאמין בצדקת דרכם, ולכל אדם עומדת חזקת חפות. אין זה טבעי שאדם ירשיע את עצמו מול מערכת משפט, ולכן איננו יכולים לדרוש ממנו הודאה.

בעברית ובאנגלית המילה משפט (sentence), משמשת גם למבע שפתי וגם לחוק. בתוך בית דין כולם מדברים, מעידים, חוקרים, שואלים, מעירים, ורק הנאשם עצמו יכול לממש את זכותו לשתוק. כולם מדברים עליו ואליו, והוא עומד בשתיקה, והשתיקה הזו היא גם מעטפת הגנה וגם עמידה לפני הדין בענווה וקבלת עצם הדיון המשפטי.

הרחבה: הפער בין העיקרון למציאות: עסקאות טיעון והודאות כפויות

למרות שזכות השתיקה ניתנת לכל אדם, הרי שבסופו של דבר רוב הדיונים בבתי משפט מסתיימים בעסקת טיעון, שפירושה למעשה שחרור מן הצורך בחקירה ובדיון, וכן הפחתת העונש. צורך זה נולד מן ההכרח להוזיל את עלויות המשפט ואת התארכותו, אולם ברור כי המשפט ניזוק בגלל הודאות שווא, ענישה חלקית בלבד, ועוד. ההלכה היהודית קבעה כי לא רק שזכותו של אדם לשתוק, אלא שגם אם העיד כנגד עצמו הודאתו לא משמשת כראיה כלשהי ויש להתעלם ממנה: 'אין אדם משים עצמו רשע'. למרות זאת, במקרים רבים, וכמו במשפט הבינלאומי, גם ההלכה קיבלה לעיתים קרובות הודאות של נאשם, ואפילו בכפיה, ואף ראתה במי שהשתמש בזכות השתיקה כחשוד מעצם שתיקתו.

למעשה, זכות השתיקה נותרה כעקרון משפטי נאצל, אך לא ישים. המקום היחיד בו הודאת נאשם רצויה ואמינה היא לפני אנשי דת, או אנשי טיפול, שחובת הסודיות חלה עליהם שלא להעביר הודאות אלו לידי מערכת המשפט. בתא הוידויים הנוצרי, או בתפילות יום הכיפורים בבתי הכנסת, יש אינטרס חיובי של אדם להעיד על חטאיו, כדי להשתחרר מכובד העוון, ולבקש את סליחת האל, שאינו טועה ומכיר תמיד את הראיות כולן.

תרבות: השתיקה כתפילה: כאשר הדממה עומדת מול האל והקהל

על דעת המקום ועל דעת הקהל | רבקה מרים

עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעַת הַקָּהָל

עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמִּתַּחַת, עַל דַּעַת רָקִיעַ שֶׁמֵּעַל

מִתּוֹךְ זִכְרוֹן הַחֲרִיקָה שֶׁל הַשַּׁעַר שֶׁנִּנְעַל

מִתּוֹךְ זִכְרוֹן שִׂפְתֵי הַיֶּלֶד הַפְּשׂוּקוֹת כְּשֶׁשָּׁאַל –

אָנוּ מַתִּירִים לִשְׁתֹּק כָּאן אֶת זוֹ הַתְּפִלָּה

לִנְצֹר פִּינוּ מִתְאַפֵּק, לִבְלִי הוֹצֵא עוֹד מִלָּה

לִדֹּם בְּרַחֲמִים וּבְרָצוֹן וּבְמוֹרָא וּבִדְחִילָה

לַעֲטוֹת לְשׁוֹנֵנוּ בְּיֹבֶשׁ לָבָן

כְּתַכְרִיךְ צַח

וּכְמוֹ בֶּגֶד כַּלָּה

שֶׁתִּבָּנֶה דּוּמִיָּתֵנוּ קְפוּצָה וּבָרָה וְאַבְנִית

וְעַזָּה וְעוֹמֶדֶת, כְּעִיר בְּנוּיָה עַל תִּלָּהּ

עַד שְׁעַת הַנְּעִילָה.