רשות הרבים: כשהרחוב הופך לבית משותף לכולנו

מקור: חזון הילדים המשחקים ברחובות

"עֹד יֵשְׁבוּ זְקֵנִים וּזְקֵנוֹת בִּרְחֹבוֹת יְרוּשָׁלָ͏ִם, וְאִישׁ מִשְׁעַנְתּוֹ בְּיָדוֹ מֵרֹב יָמִים. וְרַחֲבֹת הָעִיר יִמָּלְאוּ יְלָדִים וִילָדוֹת, מְשַׂחֲקִים בִּרְחֹבֹתֶיהָ."

(זכריה פרק ח, פסוק ה)

ביאור: ילדים כמדד לחברה צודקת

הנביא רואה בביטחון של החלשים ביותר – זקנים וילדים – את המדד לחוסנה של רשות הרבים. מרחב ציבורי תקין הוא מקום שבו כל אדם מרגיש בטוח להסתובב בו מבלי לחשוש מאלימות או הדרה.

דעה: המציאות המורכבת: מי עדיין מרגיש זר ברחוב?

מעט מאוד רחובות בעולם בטוחים באופן שהנביא זכריה מתאר. מיעוטים רבים חשים מאויימים, זרים, הומואים ולסביות, נכים, תאונות דרכים, חטיפת ילדים, ועוד. לעיתים אלו אנשים המאיימים על אחרים ברחבת העיר, לעיתים זו אי הנגישות של רשות הרבים, ואנו עדיין מחכים לנבואה שתתגשם. בשנה הבאה...

הרחבה: עיניים על הרחוב: הפתרון של ג'יין ג'ייקובס

האקטיביסטית והחוקרת ג'יין ג'ייקובס בספרה "מותן וחייהן של ערים אמריקאיות גדולות", טוענת שהביטחון ברשות הרבים לא מגיע משוטרים, אלא ממה שהיא מכנה "עיניים על הרחוב" (Eyes on the Street). רשות רבים חיה ומשגשגת היא כזו שמתוכננת לשימוש מעורב (מגורים, מסחר ופנאי), כך שתמיד יש בה אנשים שצופים ודואגים זה לזה באופן טבעי, מה שיוצר רשת ביטחון קהילתית לילדים ולנשים.

תרבות: הירושלמיות שהייתה: זיכרון רשות הרבים

השיר "אני וסימון ומואיז הקטן" של יוסי בנאי הוא קינה על רשות הרבים הירושלמית של פעם. הקולנוע, השכונה והמשחקים ברחוב יצרו זהות משותפת שהתעלתה מעל לעוני.