קריקטורה: כשהצחוק מוחק את הפנים

מקור: הפנים שאסור להרוג

"הפנים הם מה שלא ניתן להרוג, או לפחות מה שמשמעותו היא: 'לא תרצח'... הפנים מדברות אליי ומזמינות אותי ליחס שאין לו מידה משותפת עם כוח."

(עמנואל לוינס, "אתיקה והאינסוף", 1982)

ביאור: האתיקה של המבט: לוינס והפנים כציווי מוסרי

עמנואל לוינס מבסס את האתיקה על ה"פנים". הפנים אינן סתם איבר ביולוגי, אלא התגלות ה"אחר" והאינסוף. הפנים פגיעות וחשופות, והן נושאות את הצו המוסרי. לכן, כל ניסיון לצייר, לקבע או להגדיר את הפנים הוא סוג של אלימות, כי הוא מצמצם את האינסוף המוסרי לתוך תבנית סופית ומוגדרת.

דעה: מעכברושים למקקים: כשהקריקטורה הופכת לנשק

לפני המשרפות באושוויץ, היו הקריקטורות של "דר שטירמר" שהפכו יהודים לעכברושים. ברואנדה, הרדיו והעיתונים קראו לטוטסי "מקקים" חודשים לפני שהמצ'טות יצאו מהנדן. בארה"ב של חוקי 'ג'ים קרואו', להפרדה גזעית לשחורים, דמות ה"סמבו" השחור הכשירה את העבדות וההפרדה. במלחמת העולם השנייה, האמריקאים ציירו יפנים כערפדים עם שיניים בולטות כדי להצדיק את מחנות המעצר.

הדילמה בעניין "שארלי הבדו", עיתון הקריקטורות הצרפתי שצייר את מוחמד בקריקטוריה והותקף ע"י מוסלמים, היא בדיוק זו: האם חופש הביטוי מתיר למחוק את פני האחר, האם יש גבולות לקריקטורה? האם קריקטורה נועדה לפגוע או לתקן, לצחוק עליך, או איתך? לוינס דורש מאיתנו לרעוד לפני שאנחנו הופכים את הסובייקט לאובייקט, ובכך הציווי "לא תרצח" נמחק מהפנים שלו.

הרחבה: הצחוק השטני: בודלר על הקומדיה של הנפילה

שארל בודלר, משורר ומבקר ביקורת בן המאה ה-19, כתב "הקומי הוא אחד הסימנים השטניים הברורים ביותר באדם" (מתוך מסתו "על מהות הצחוק", 1855). הצחוק מופיע רק בעולם פגום. הוא נובע מהמפגש בין האדם לבין חוסר השלמות, הכיעור או הטעות. לכן, הצחוק הוא "שטני" במובן זה שהוא עדות לכך שהאדם כבר אינו יצור טהור ונעלה, אלא יצור שנפל אל תוך עולם של חומר וסתירות.

תרבות: שיילוק זועק: 'האין ליהודי עיניים?'

במחזה של שייקספיר "הסוחר מוונציה", שיילוק הוא קריקטורה אנטישמית קלאסית: יהודי, מלווה בריבית, קמצן, צמא לדם ("ליטרת הבשר"). כולם בוונציה רואים בו מפלצת, לא אדם.

אבל אז מגיע רגע השבירה, שבו הקריקטורה נעמדת ודורשת את הפנים שלה בחזרה. במונולוג המפורסם ביותר בתיאטרון, שיילוק זועק את הזעקה של לוינס:

"האין ליהודי עיניים? האין ליהודי ידיים, איברים, צורה, תחושות, מאוויים?... אם תדקרו אותנו – לא נדמם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק?".

שייקספיר (אולי בלי שהתכוון) מראה לנו את הרגע שבו ה"אחר" מנסה לקרוע מעל עצמו את המסכה הנלעגת ולכפות על הצופים לראות בו אדם. הטרגדיה היא שגם אחרי המונולוג, החברה הנוצרית בוחרת להחזיר אותו למשבצת הקריקטורה ולהשמיד אותו.