ציונות: כאשר הכלי הופך למקודש - בין ריבונות למלכות

מקור: המדינה כמכשיר: דברי ליבוביץ' על טיבה של ריבונות

"הן מבחינת סולם-הערכים הדתי והן מבחינת סולם-הערכים ההומאניסטי אין למדינה משמעות ערכית. מבחינת שניהם-המדינה היא כלי, מכשיר או אמצעי בלבד... משמעותה של המדינה אינה אלא בזה, שהיא יוצרת את הרקע ומהווה את המסגרת לחתירתם של בני האדם לערכים מסוימים... המנגנון המדיני-שלטוני מקוים משום הצורך שיש בו; לשמור על מינימום של בטיחות ושל תקינות המציאות החברתית."

(ישעיהו ליבוביץ, "דרך הלאומניות אל החייתיות", הארץ 5.10.84)

ביאור: מההגנה לביקורת: התמורה הרדיקלית שלאחר ששת הימים

הפרופסור, המדען וההוגה האורתודוקסי ישעיהו ליבוביץ – שלחם במלחמת העצמאות במסגרת ה'הגנה' – הפך את עורו לאחר מלחמת ששת הימים. המטרה הושגה: ליהודים יש כוח ריבוני. אך כאן אורבת הסכנה הקטלנית ביותר. לשיטתו, ברגע שהמדינה הופכת ממכשיר (מנגנון לאיסוף זבל, חלוקת מים וניהול צבא) לאובייקט מקודש (מושא לסגידה), החברה צועדת לתהום.

דעה: בין יסוד הכסא לעבודה זרה: איזון עדין של קדושה

האמת היא, שלמרות הרתיעה האינסטנקטיבית מדבריו של פרופ' ליבוביץ' - הדברים שהוא אומר כאן ראויים להישמע, גם אם ללא הסכמה; מדינה, כל כמה שהיא חשובה ככלי לביטוי ערכים, להגנה על חיים ואמונות, אך כערך עצמי של מלכות ישראל, הרי יש להיזהר מקדושת יתר. קדושה שכזו אינה מאפשרת ביקורת, היא דוחה רציונאליזם ופכחון, היא שולחת אנשים אל מותם ללא שאלות, היא מעודדת הפקרות וחוסר משילות, והיא למעשה עבודה זרה. מדינת ישראל היא 'יסוד כסא מלכות האל בעולם', אולם ככל שהיא קדושה, היא עדיין כסא למלכות ולא המלכות עצמה.

הרחבה: פטריוטיות חוקתית: מהמסורת היהודית אל הפילוסופיה הפוליטית

בפילוסופיה הפוליטית, הוגים כיורגן הברמאס משרטטים את ההבדל בין "לאומנות אתנית" (נאמנות לדם, לאדמה ולמנגנון המדינה באשר הוא) לבין "פטריוטיות חוקתית" (Constitutional Patriotism – נאמנות לעקרונות הדמוקרטיים, לזכויות האדם ולחוק). לפי ליבוביץ, המסורת היהודית דורשת פטריוטיות חוקתית מוחלטת: הנאמנות היא לחוק (לתורה ולמוסר), וכל שלטון או מדינה שכופרים בחוק הזה מאבדים אוטומטית את זכות קיומם המדינית.

תרבות: מלכת האמבטיה: כאשר הסאטירה חושפת את האמת הכואבת

המחזה הסאטירי "מלכת האמבטיה" (חנוך לוין, 1970).

שלוש שנים לאחר הניצחון המזהיר של מלחמת ששת הימים, כשכל המדינה העלתה את הכח הצבאי על ראש שמחתה, העלה חנוך לוין מחזה שקרע לגזרים את פולחן המדינה והשחצנות הביטחונית. המחזה הציג את מנהיגי המדינה כמטורפים עיוורים השולחים נערים למוות בשם קלישאות אטומות. המחזה עורר זעם ציבורי אדיר וירד מהבמה לאחר הופעות ספורות, אך הוכיח בדיוק את טענתו של ליבוביץ: חברה שהופכת את המדינה לקדושה, לעולם לא תסבול ביקורת. אכן, כך הופתענו במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת חרבות ברזל, מיהירות ובטחון מופרז במדינה.