צום: כאשר הסבל הופך לנשק חזק יותר מאלימות

מקור: גנדי והאמנות של שכנוע ללא כפייה

"הצום הוא המדרגה העליונה ביותר בסאטיאגרהה. זהו אמצעי שיש להשתמש בו רק כאשר כל הדרכים האחרות מוצו. הצום בסאטיאגרהה הוא שביתת רעב שנערכת במחאה. זה לא צום לטיהור, לחרטה או לבריאות. המטרה של סוג זה של צום היא לשכנע ולא לכפות. צום כזה מופנה אל המצפון של אלו שאוהבים אותנו או של אלו המדכאים אותנו, מתוך תקווה שהסבל המרצון של הסאטיאגרהי (הלוחם הבלתי-אלים) ימיס את ליבם הקשה ויביא אותם לראות את האמת שהם מסרבים להכיר בה."

ביאור: כוס מיץ תפוזים שהכריעה אימפריה

גנדי (1869-1948) ביצע 18 צומות במהלך חייו, חלקם במשך 21 יום. האימפריה הבריטית למדה ממנו בדרך הקשה שמי שלא יכול לכפות שינוי באמצעות כוח, יכול לעשות זאת באמצעות סבל. בספטמבר 1932, כשהבריטים הציעו לתת למעמד הטמאים מערכת בחירות נפרדת (מעין גטו פוליטי), גנדי החל בצום עד מוות. הוא הצהיר שאם המדיניות הזו תעבור, הוא ימות. לאחר 6 ימים, הם נכנעו. גנדי שבר את הצום עם כוס מיץ תפוזים.

דעה: מתי מוות מרצון משנה היסטוריה?

שביתות הרעב החלו בספינות העבדים שיצאו מאפריקה בדרכם לאירופה וארה"ב. חיי העבדים לא היו חשובים כלל, ומיליונים מהם מתו במסע, אולם הפסד הרווחים של סוחרי העבדים הביא להאכלה בכפיה או שיפור תנאים. במדינות דיקטטוריות שביתת רעב אינה יעילה, משום שחיי אדם לא נחשבים, ורק בעולם המערבי שביתות רעב עשויות לנצח את בעלי הכח. הממלכה הבריטית הגדולה, זו הכובשת והאימפריאליסטית, נכנעה לשביתת רעב. האם בגלל שחסה על חיי אדם, או, יותר הגיוני, חששה מלעורר מרד רחב. זה למעשה מנגנון הגנה מפני שביתות רעב חסרות משמעות, שגם מותו של השובת לא תוציא אנשים לרחובות.

הרחבה: מרוסיה לפרלמנט: הסופרג'יסטיות והמצאת הנשק התקשורתי

המונח "שביתת רעב" (golodofka) הומצא ברוסיה של המאה ה-19 על ידי אסירים פוליטיים שדרשו להיות מטופלים כשבויי מצפון ולא כפושעים רגילים. התופעה התפשטה למערב, והסופרג'יסטיות האנגליות אימצו את השיטה. מריון וואלאס דנלופ, שנכלאה ב-1909 על הדפסת "Votes for Women" על קיר הפרלמנט, הייתה הראשונה. היא שוחררה לאחר 91 שעות. התגובה הייתה אכזרית: הממשל הבריטי אילץ את הנשים לאכול בצינוריות זונדה. התמונות שדלפו מהכלא עוררו זעזוע, ופתאום, המדינה נראתה כרודן. הצום הפך להיות נשק תקשורתי, שבסופו של דבר ניצח את הממלכה ואת הגברים שהתנגדו להצבעת נשים לפרלמנט.

תרבות: בובי סנדס: הניצחון שהגיע מאוחר מדי

בובי סנדס, לוחם ה-IRA (הצבא האירי הרפובליקני) שמת ב-1981 לאחר 66 ימי שביתת רעב בכלא לונג קש. סנדס ועוד 9 אסירים דרשו מעמד של אסירים פוליטיים ולא פלילים. מרגרט תאצ'ר סירבה להתפשר. הם מתו בזה אחר זה, אחד כל שבוע. בזמן השביתה, סנדס נבחר לפרלמנט הבריטי, למרות מותו. המוניטין של תאצ'ר נפגע מעט, אולם השביתה נכשלה באותם שנים. אלא שבסופו של דבר נכנעה אנגליה והסכם [יום שישי הטוב](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%99%D7%95%D7%9D_%D7%A9%D7%99%D7%A9%D7%99_%D7%94%D7%98%D7%95%D7%91) נחתם ושם קץ לאיבה. [ג'ון יום](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%92%27%D7%95%D7%9F_%D7%99%D7%95%D7%9D) ו[דייוויד טרימבל](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%93%D7%99%D7%99%D7%95%D7%95%D7%99%D7%93_%D7%98%D7%A8%D7%99%D7%9E%D7%91%D7%9C), אדריכלי ההסכם, זכו ב[פרס נובל לשלום](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%A1_%D7%A0%D7%95%D7%91%D7%9C_%D7%9C%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D) לשנת 1998.