פרידה: המסע הנצחי של האדם מעצמו אל עצמו
מדוע בחר אודיסאוס בעשן של מולדתו על פני חיי נצח?
מקור: כוח המשיכה הבלתי נשכח של הבית
"כי אכן אין דבר מתוק יותר ממולדת האדם... והוא (אודיסאוס) אפילו על פני האלמוות עצמו העדיף את מולדתו ואת העשן העולה מאיתקה."
(לוקיאנוס מסאמוסאטה, "על המולדת", המאה ה-2 לספירה)
ביאור: הפרידה כעקירת זהות
הסופר היווני-סורי לוקיאנוס מתאר את כוח המשיכה הבלתי רציונלי של המולדת. הפרידה מהארץ אינה רק מרחק גיאוגרפי; היא עקירה של הזהות. אודיסאוס, הגיבור הנודד, מגדיר את עצמו דרך הפרידה שלו מביתו, פרידה שהופכת את כל מסעו למסע של שיבה. המולדת היא ה"מרכז" שבלעדיו האדם הוא רק צל נודד.
דעה: אין אדם ללא שורשים
בדיחה ידועה אומרת:
במסדר בוקר בצבא האוסטרו-הונגרי, הרס"ר פוקד: "אוסטרים ימינה! הונגרים שמאלה! יהודים אחורה!". חייל אחד נשאר במרכז ומכריז בגאווה: "אני קוסמופוליט אוניברסליסט!". הרס"ר עונה לו ביובש: "אם כך, אז לך תעמוד עם שאר היהודים ותפסיק לבלבל לי במוח".
אנחנו אוהבים לחשוב שאנחנו "אזרחי העולם", אבל קשה ליהודי להפוך את עורו: אדם ללא מולדת הוא אדם ללא הקשר. הגלות היא לא "מצב מגורים"; היא פרידה כרונית מהעצמי. תסתכלו על אודיסאוס: הוא מסרב לאלוהות ולנצחיות רק כדי לחזור לאי קטן וסלעי. למה? כי הזהות שלו נטועה באדמה ההיא. פרידה מהארץ היא פרידה מהזיכרון הקולקטיבי. מי שחושב שהוא יכול להיפרד מהשורשים שלו מבלי לנבול, פשוט לא קרא מספיק היסטוריה. הגלות היא לא עונש גאוגרפי; היא הניתוח שבו האומה מגלה אם יש לה עמוד שדרה ששורד גם ללא טריטוריה.
הרחבה: הגלות כסטייה מהסדר הטבעי
המהר"ל מפראג (נצח ישראל, פרק א) מנסח זאת בלוגיקה: הגלות היא "שינוי ויציאה מן הסדר [הטבעי]". השם יתברך סידר כל אומה במקומה, וישראל בארצם. "וכל הדברים כאשר הם יוצאים ממקום הטבעי... אין להם עמידה במקום הבלתי טבעי להם, רק הם חוזרים למקומם הטבעי". המהר"ל מסביר שפיזור של דבר שהוא "אחד" (עם ישראל) הוא מצב לא טבעי. כפי שחלק של אש השואף למעלה יחזור למעלה, כך הפרידה של העם מארצו היא מצב של מתח פנימי שמחייב גאולה. הגלות היא ההוכחה המוחלטת לכך שהמקום האמיתי קיים.
תרבות: דמעותיו של אודיסאוס על חוף הים
הציור Odysseus Taking Leave of Calypso, 1864. אודיסאוס יושב על חוף הים באי של קליפסו ובוכה. יש לו הכל – יופי, אוכל, אלמוות – אבל הוא נפרד מעצמו כי הוא נפרד מאיתקה. היצירה מדגימה שאין תחליף ל"מקום", ושכל המסע האנושי הוא פרידה אחת ארוכה בדרך הביתה.