פחד מההצלחה: כשהאושר הופך לאיום

מקור: עצה עתיקה: האם אפשר לשנות את זעם הגורל

"אמאסיס מלך מצרים כתב לפוליקרטס, שליט סאמוס: 'נעים לשמוע על הצלחתו של ידיד, אך הצלחותיך הגדולות אינן משמחות אותי, בדעתי כי האלוהות קנאית היא... עוד לא שמעתי על איש אשר הצליח בכל מעשיו, שלא נכחד לבסוף כליל... על כן, שמע בעצתי: חשוב מהו הדבר היקר לך ביותר, אשר אובדנו יכאיב לך יותר מכל, והשלך אותו, למען לא יראוהו עוד עיני אדם'."

(הרודוטוס, היסטוריות, ספר שלישי, המאה ה-5 לפנה"ס)

ביאור: חרדת ההצלחה: כשהטוב מדי הופך למסוכן

זהו הסיפור הקלאסי על "חרדת ההצלחה". פוליקרטס הוא שליט שכל מה שהוא נוגע בו הופך לעושר. פרעה יחעמס, מלך מצרים וידידו החכם, מבין שרצף הצלחות כזה הוא מסוכן ומזמין את זעם הגורל ("נמסיס"). העצה שלו מבריקה ופסיכולוגית: צור לעצמך "אסון יזום" (זרוק טבעת יקרה לים). שלם "מס" לכאוס, כדי להרגיע את הפחד הקדמון שהכל טוב מדי מכדי להיות אמיתי. הסיפור מסתיים בדג שהגיע לשולחנו של פוליקרטס, ובו הטבעת. חזרתה של הטבעת סימלה את חוסר האפשרות לברוח מן הגורל המר, כפי שאכן אירע.

בתמונה: ציור הכריכה של הספר 'הדייג ודג הזהב', של פושקין. בדומה לפוליקרטס, הדג של פושקין מביא אמנם ברכה ועושר, אולם החמדנות מחריבה את הכל.

דעה: יהירות הבמאי: למה אנחנו מחבלים בעצמנו

כישלון הוא המגרש הביתי של האנושות; הוא מוכר, הוא נוח, והוא דורש אפס מאמץ מלבד רחמים עצמיים. האימה האמיתית מתחילה בפסגה. כשהחיים דווקא מתחילים להסתדר - האינסטינקט האנושי הוא לא לחגוג, אלא לירות בתוך הטנק. מדוע? כי אושר הוא המצב הפגיע ביותר בקיום - יש מה להפסיד. החבלה העצמית אינה קללה מיסטית אלא יהירות נרקיסיסטית: אדם מעדיף להיות הבמאי של הטרגדיה של עצמו מאשר שחקן פסיבי בקומדיה של הגורל. אנחנו לא סומכים על התסריט כשהוא טוב מדי, ובועטים בדלי בגלל החשש שמא יתהפך במקרה.

הרחבה: השבר המכוון: החכמה היהודית של האי-שלמות

ביהדות יש מנגנון מעניין לניהול החרדה הזו: "זכר לחורבן". אנחנו שוברים כוס בשיא החתונה, משאירים ריבוע לא מסויד בבית החדש. זה לא רק אבל היסטורי, זהו כלי פסיכולוגי לניהול סיכונים. אנחנו מכניסים "שבר יזום" וקטן בתוך השלמות, כדי לשחרר את הלחץ. אנו יודעים מראש כי בתוך כל שמחה יש גם שבר, ובשבר טמונה גם שמחה. איננו מפחדים לאבד, משום שאנו יודעים שהאבדן הוא חלק מהותי בהשגת הטוב. יתירה מזו, יהודים רבים רואים את השבור כחלק מן השלם, כאימרתו המפורסמת של רבי מנחם מנדל מקוצק: 'אין דבר שלם יותר מלב שבור'.

תרבות: בנקסי והמגרסה: כשהאמנות הורסת את עצמה

היצירה "נערה עם בלון" של בנקסי. בשנת 2018, רגע אחרי שהיצירה נמכרה במכירה פומבית בסכום שיא, הופעלה מגרסה שהוסתרה בתוך המסגרת וגרסה חצי מהציור. זהו הדימוי המודרני ל"טבעת של פוליקרטס": ברגע השיא של ההצלחה והערך, האמן (או התת-מודע שלנו) משמיד את היצירה. אנחנו לא יכולים לשאת את השלמות, אז אנחנו גורסים אותה.