סביבה: מסע אל הנפש הפראית שאיבדנו בין המגדלים

מקור: דברי א.ד. גורדון: מבט אל תוך עיני הטבע

"ופקחת ביום ההוא את עיניך, בן אדם, והצצת ישר לתוך עיני הטבע וראית בהן את תמונתך. וידעת, כי אל עצמך שבת, כי בהתעלמך מן הטבע התעלמת מעצמך."

(אהרן דוד גורדון, "האדם והטבע", פרק ב')

ביאור: החקלאות כתרופה נפשית: ריפוי הקרע הפנימי

א.ד. גורדון לא ראה בחקלאות עניין כלכלי, אלא צורך קיומי. לתפיסתו, האדם העירוני הוא "בעל מום" בנפשו כי נותק ממקור חיותו. השיבה לטבע אינה נועדה רק לגידול עגבניות, אלא לריפוי פסיכולוגי של הקרע הפנימי שנוצר עקב החיים המלאכותיים. חזרה לרחמה של 'אמא אדמה'.

דעה: מאנכידו ועד המגדל: סיפור איבוד הכוח הפראי

אנו חיים בקופסאות, נוסעים בקופסה ובוהים בקופסה. הסביבה הסטרילית יצרה נוירוזה קולקטיבית; האדם לא התפתח אבולוציונית לחיות מעל האדמה, תחת נורות לד. אנכידו ב"עלילות גילגמש" איבד את כוחו הפראי ואת הקשר הפלאי שלו לחיות ברגע שנכנס לעיר והתערה באנושיות. ריש לקיש, השודד בעל הכוח האגדי, גילה שתש כוחו והוא אינו מסוגל עוד לקפוץ את הירדן ברגע שקיבל עליו את עול התורה ונכנס לבית המדרש (מסכת סנהדרין כו עמוד ב). האקלברי פין נמלט אל הרפסודה ואל הנהר הפתוח ברגע שה'ציוויליזציה' (דודה סאלי) ניסתה לחנך אותו, להלביש אותו בחליפה ולכלוא אותו בבית. איבדנו את יסוד האדמה, ואנו תלויים באוויר, במגדלי קומות.

הרחבה: פיתוח בר-קיימא: בין הצרכים למגבלות

כך נאמר באחת האמנות הבינלאומיות לשמירת הסביבה (דו"ח 'עתידנו המשותף', 1987, פרק ב. תרגום): "פיתוח בר-קיימא הוא פיתוח העונה על צורכי ההווה מבלי להתפשר על יכולתם של הדורות הבאים לענות על צורכיהם שלהם. הוא מכיל בתוכו שני מושגי מפתח: מושג ה'צרכים', ובמיוחד הצרכים החיוניים של עניי העולם, להם יש לתת עדיפות עליונה; ורעיון ה'מגבלות' המוטלות על ידי מצב הטכנולוגיה והארגון החברתי על יכולתה של הסביבה לספק צרכים בהווה ובעתיד".

מאז הדו"ח נכתבו עוד ועוד דו"חות ואמנות, אולם ההתעלמות מרדיפת הבצע שלנו, והתחושה כי 'יהיה בסדר', אינה מאפשרת כל שינוי. 'חוק פארטו' ממשיך להיות צודק: 20% מהאנשים מכלים 80% ממשאבי העולם, ואין דרך כנראה לשבור את 'חוק היחסות' הזה לעת עתה.

תרבות: תורו בוולדן: לחיות בעומק במקום בייאוש שקט

הנרי דייוויד תורו, פילוסוף ומשורר אמריקאי בן המאה ה-19, פרש מהציוויליזציה לבקתה מבודדת ביער באזור אגם וולדן במסצ'וסטס, למשך שנתיים, כדי "לחיות את החיים לעומקם ולמצות את לשדם", ובסופם כתב את הספר "וולדן" (1854). מטרתו הייתה להוכיח שרוב בני האדם חיים חיים של "ייאוש שקט" בגלל המרדף האינסופי אחרי מותרות ורכוש. הוא החליף את קריאת העיתונים בהתבוננות בקרח הנמס ובמלחמות נמלים, וטען בספר כי האדם העשיר ביותר הוא זה שצרכיו מועטים ביותר. רק בהתנתקות מהרעש החברתי, הוא גילה, אדם יכול לשמוע את המחשבות של עצמו.

יש לזכור כי רבים כמותו בעולם, אולי אף הרוב, מסתפקים במועט, חיים בכבוד, ורואים בעולם הדר ולא משאב.