משפחה: בין הטבע הראשון לטבע השני - מי באמת מחנך את ילדינו?

מקור: התיאוריה של חינוך בהרגל לפי אריסטו

שהרי המידה הטובה (Virtue) עוסקת בהנאות ובכאבים; בגלל ההנאה אנו עושים מעשים רעים, ובגלל הכאב אנו נמנעים ממעשים אצילים. לפיכך, עלינו להיות מחונכים בדרך מסוימת כבר משחר נעורינו, כפי שאומר אפלטון, כך שנשמח וגם נצטער בדברים שראוי [לשמוח ולהצטער בהם]; שכן זהו החינוך הנכון.

אריסטו (אתיקה ניקומכית, ספר שני, פרק 3)

ביאור: המשפחה והחברה: שותפות הכרחית בעיצוב האדם

האתיקה של אריסטו, כמו זה של אפלטון, מתחילה ביחידה המשפחתית, שם מתעצבת דמותו של הילד להיות אדם מועיל בחברה. דרך המשפחה לומד הילד את העקרון המוסרי, וכך יגדל להיות אזרח ראוי. אולם, מוסיף אריסטו, כי אין די במשפחה לחנך חינוך מלא, ולכן החברה נוטלת גם היא חלק בחינוכו החברתי של הילד. לשם כך יש חוק, נורמות חברתיות, חינוך כללי, וציפיות חברתיות. להורים אין בלעדיות על החינוך.

דעה: כשהילדים משכילים מהוריהם: מחיר הקדמה

עד העת החדשה רוב הילדים התחנכו בבית, למדו מהתבוננות בהוריהם, רכשו יכולות בטיפול בשדה ובבית ובשאר אומנויות, ובעיקר הועברה מסורת. החינוך הביתי ההוא היה לוקה בחסר, לא איפשר התקדמות ורעיונות חדשים, ובעיקר היה מכוון פרנסה. רק מעטים, אנשי האצולה, זכו לחינוך אצל מורה, מלבד העולם היהודי שפתח בתי ספר ציבוריים כבר בשלהי הבית השני, והמשפחה איבדה את תפקידה כגורם חינוכי. התוצאה הייתה - ממש כמו היום היכן שיש פערי דורות - שהילדים חשו נישאים מעל הוריהם.

הרחבה: מוסר האב ותורת האם: החלוקה התנ"כית של החינוך

בספר משלי, פרק א פסוק ח, מופיעה ההנחיה המפורסמת: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". שלמה המלך מניח לפני ההורים את החובה לחנך, האב נותן מוסר והאם תורה. על פי דברי הגאון, רבי אליהו מוילנא, מוסר פירושו עקרונות, כללים, חובות ואכיפה ברורה, שהם בגדר 'תורה שבכתב', ותורה היא פרשנות, ריאליזם, חמלה וחסדים, שהם בגדר 'תורה שבעל פה'.

תרבות: אבא של יהודה עמיחי: אלוהים שלא ידע

אָבִי הָיָה אֱלהִים וְלא יָדַע. הוּא נָתַן לִי

אֶת עֲשֶׁרֶת הַדִּבְּרוֹת לא בְּרַעַם וְלא בְּזַעַם, לא בָּאֵשׁ וְלא בָּעָנָן

אֶלָּא בְּרַכּוּת וּבְאַהֲבָה. וְהוֹסִיף לִטּוּפִים וְהוֹסִיף מִלִּים טוֹבוֹת,

וְהוֹסִיף "אָנָּא" וְהוֹסִיף "בְּבַקָּשָׁה". וְזִמֵּר זָכוֹר וְשָׁמוֹר

בְּנִגּוּן אֶחָד וְהִתְחַנֵּן וּבָכָה בְּשֶׁקֶט בֵּין דִּבֵּר לְדִּבֵּר,

לא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלוֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, לא תִּשָּׂא, לא לַשָּׁוְא,

אָנָּא, אַל תַּעֲנֶה בְּרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר. וְחִבֵּק אוֹתִי חָזָק וְלָחַשׁ בְּאָזְנִי,

לא תִּגְנוֹב, לא תִּנְאַף, לא תִּרְצַח. וְשָׂם אֶת כַּפּוֹת יָדָיו הַפְּתוּחוּת

עַל ראשִׁי בְּבִרְכַּת יוֹם כִּפּוּר. כַּבֵּד, אֱהַב, לְמַעַן יַאֲרִיכוּן יָמֶיךָ

עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. וְקוֹל אָבִי לָבָן כְּמוֹ שְׂעַר ראשׁוֹ.