כוח: בין הישג אישי לחסד אלוהי - על הקו הדק שבין גאווה להכרת תודה

מקור: אזהרת משה: כשהכוח הופך לגאווה

"וְ[אם] אָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ: כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה - וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ, כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל."

(דברים פרק ח, פסוקים יז-יח)

ביאור: מנס לטבע: הסכנה שבהצלחה

המילה "חיל" כאן משמעה עושר והצלחה כלכלית. רגע לפני שעם ישראל נכנס לארץ המובטחת ועובר ממצב של נס (מן מהשמיים במדבר) למצב של טבע (חקלאות ועבודה לקראת הכניסה לארץ), משה רבינו מזהיר אותם מפני הסכנה הגדולה ביותר של ההצלחה הטבעית, הגאווה. האדם נוטה לנכס לעצמו את ההצלחות ולשכוח את הנסיבות, המזל, או העזרה האלוהית שאפשרו אותן.

דעה: כוח כמתנה, לא כקניין

התרבות המערבית מקדשת את מיתוס האדם שבמו עשר אצבעותיו בנה אימפריה. הפסוק המקראי לא מבקש מהאדם להיות חלש או פסיבי; הוא מכיר בכך שהאדם "עושה חיל". הביקורת אינה על השימוש בכח, וגם לא על התושיה האנושית, אלא על החשש שהאדם ייחס לעצמו את הכח, ולא לאלוהים. כח אינו רע, עד לרגע שהוא הופך לכלי אישי, כדי לשלוט, להתעשר, או סתם כיצר אלימות.

הרחבה: הטיית האישוש: פסיכולוגיה של ייחוס הצלחה

בפסיכולוגיה מוכרת 'הטיית האישוש העצמי' (Self-serving bias). המציאות מלמדת כי אנשים נוטים לייחס את ההצלחות שלהם לתכונות פנימיות (אני חכם, אמרתי לכם…), ואת הכישלונות שלהם לגורמים אחרים (הרמטכ"ל גרוע, לא הקשבתם לי…). יש להזכיר כי כמו שהכח אינו רע בהכרח ויש לו חשיבות גדולה, גם ה'אישוש העצמי' חשוב, ואינו תמיד הטיה שלילית. מנהיגים צריכים להעריך את עצמם, להיות חזקים, ולייחס לעצמם חכמה וכח, כדי שיוכלו לשלוט. כמובן שהאיזון בין השניים קשה מאוד להשגה, כפי שאנו רואים בכל העולם.

תרבות: המנון האינדיבידואליזם: 'בדרכי שלי'

השיר 'בדרכי' (My Way) שבוצע על ידי פרנק סינטרה (כותב השיר: פול אנקה, תרגום: אריק לביא), הפך להמנון של אדם המביט לאחור בסיפוק ואומר: עשיתי זאת בדרכי שלי. הנה בית מהשיר:

'אהבתי סתם לצחוק, היו ימים שגם בכיתי. ועכשיו, כשהכל נגמר אני יודע, שרק זכיתי. עשיתי דרך ארוכה, בה גם נפלתי ושוב קמתי אבל, בדרכי שלי, תמיד הלכתי'.

זהו שיר הלל לאינדיבידואליזם, לכוח הרצון ולמבט המהלל את עצמו, אך הוא מתעלם כמעט לחלוטין מהאנשים שהיו בדרך, מהמזל ומהחסד. זוהי הרומנטיקה של הכוח האישי בשיאה.