חיקוי: כיצד התשוקה שלנו נולדת מעיני האחר

מקור: התשוקה המשולשת: כשהאחר מחליט במקומנו

"האדם הוא היצור שאינו יודע במה לחשוק, והוא פונה אל הזולת כדי שזה יחליט עבורו. אנו חושקים במה שהאחר חושק בו...

הסובייקט אינו חושק באובייקט מחמת ערכו הפנימי, אלא משום שהאחר, המהווה דוגמה, חושק בו. התשוקה היא תמיד משולשת: הסובייקט, המודל והאובייקט. ככל שהמודל לחיקוי קרוב יותר אלינו, כך גוברת הקנאה והשנאה, שכן המודל הופך למכשול."

(רנה ז'יראר, מבוסס על פרק 1 ב"שקר רומנטי ואמת רומנסקית", 1961)

ביאור: האשליה הגדולה של הרצון הספונטני

רנה ז'יראר מנפץ את אשליית "התשוקה הספונטנית". אנחנו לא באמת רוצים את האייפון החדש כי הוא טוב. אנחנו רוצים אותו כי ה"מודל" שלנו רוצה אותו. הבעיה מתחילה כשיש מחסור: ברגע ששנינו רוצים את אותו הדבר, המודל הופך ממושא לחיקוי ליריב מר. החיקוי, שמתחיל כאהבה, מסתיים בקנאה, שנאה ואלימות.

דעה: מפקעות צבעוניות ועד NFT: כלכלת החיקוי

כל המתחים האנושיים יסודם במנגנון הזה. אנחנו אובססיביים להשוואות. הכלכלה שלנו בנויה על זה, כולם רוצים סטארטאפ בהתקף קולקטיבי של חיקוי. בהולנד של המאה ה-17 אנשים מכרו בתים תמורת פקעת צבעוני אחת, לא בגלל הפרח, אלא בגלל שכולם רצו את מה שכולם רצו. במאה ה-21 נמכרה "בעלות" על תמונה דיגיטלית (NFT) שלכולם יש בטלפון בעשרות מיליוני דולרים. הערך התנתק מהשימוש והפך לספקולציה חברתית. החיקוי הוא המנוע הכלכלי הכי חזק אולם הוא עשוי להיות הרסני ביותר. לכן רבים הרופאים שהוריהם רופאים, עורכי דין שילדיהם ממשיכים בדרכם, וכך במקצועות רבים. חלקם יצליחו כיוון שהגנטיקה עוזרת, ורבים אחרים, שהגנטיקה לא חננה אותם בגנים הנכונים, לא יזכו ללכת בדרך הוריהם.

הרחבה: האנטר ס. תומפסון והניסיון לגנוב גאונות

הסופר האנטר ס. תומפסון (1937-2005) לקח את החיקוי לקצה כטכניקת לימוד. הוא רצה להבין איך כותבים יצירת מופת, אז הוא ישב והקליד את כל "גטסבי הגדול" של פ.ס. פיצג'רלד, מילה במילה, מתחילה ועד סוף. הוא רצה שהאצבעות שלו ילמדו את הקצב, שהשרירים יספגו את ביטויי-הלשון. הוא הבין שאמנות היא עבודת כפיים של חיקוי מדויק עד שהסגנון הופך לטבע שני. לצערנו, המיזם לא הצליח, וספריו של תומפסון היו כשלון, שהוביל להתאבדותו. מסתבר שלא כל דבר אפשר לחקות.

תרבות: תיאטרון החיים: רבי נחמן וההבחנה בין אמת לחיקוי

רבי נחמן מברסלב (ליקוטי מוהר"ן קמא רמה) מבין כי קשה להבחין בין המקור לחיקוי, בין תורת אמת לתורת של חיקוי וזיוף. רבי נחמן מדמה זאת להצגת תיאטרון קומי, שם ההודעות לקראת הקומדיה הם הדבר ה'אמיתי', ולהקת הליצנים שנועדה ל'חמם' את הקהל גם היא אירוע 'אמיתי', שניהם חסרי משמעות. דווקא הקומדיה עצמה היא חיקוי של החיים, שחקנים המשחקים דמויות אחרות, ודווקא שם ב'היכל התמורות' כשידוע שהוא חיקוי, הוא הדבר האמיתי ביותר, משום שיודעים שהוא חיקוי. כל הצגה, סרט, ציור, סיפור, הוא חיקוי של משהו, כל ארוחה שהוכנה על פי מתכון שמישהו אחר חיבר, כל בגד שנרכש כי היה יפה על מישהו אחר, הכל חיקוי. אין ספור סרטים וספרים עסוקים בחיקוי, רוצחים המחקים רוצחים אחרים (קופיקאט Copycat, 1995), קומדיות מצבים של התחפשות וחיקוי (גברת דאוטפייר Mrs. Doubtfire, 1993), זייפני אומנות (F for Fake, 1973); (Big Eyes, 2014), ועוד ועוד. התרבות חוקרת את עצמה.