זוגיות: כשבן הזוג הופך למראה של הנפש

מקור: הצל שמסתתר מאחורי ההשלכה

"כל מה שמכעיס אותנו באחרים יכול להוביל אותנו להבנה טובה יותר של עצמנו... המפגש עם עצמך הוא אחד המפגשים הלא נעימים... לעיתים קרובות אנו פוגשים את ה'צל' שלנו דרך ההשלכה על בן הזוג."

(קרל יונג, הארכיטיפים והלא-מודע הקולקטיבי)

ביאור: התחתנת עם עצמך, רק לא ידעת

קרל יונג טוען שבזוגיות אנחנו אף פעם לא מתחתנים רק עם האדם שמולנו, אלא גם עם התת-מודע שלנו. יש לנו חלקים באישיות שאנחנו מדחיקים או לא מכירים (ה"צל"). כדי להתמודד איתם, אנחנו "מלבישים" אותם על בן הזוג. כשאנחנו מתאהבים בטירוף, אנחנו עשויים להתאהב בפוטנציאל של עצמנו שהשלכנו עליו; כשאנחנו שונאים תכונה מסוימת אצלו (קמצנות, חולשה, קרירות), זה לרוב בגלל שהתכונה הזו קיימת בנו (או מפחידה אותנו בעצמנו) ואנחנו מסרבים להכיר בה.

דעה: התיאטרון של הנפש: מי באמת כותב את התסריט?

הזוגיות היא התיאטרון של הנפש, ובן הזוג הוא רק השחקן בדרמה שאתה כתבת. כשאתה צועק על אשתך שהיא "לא מקשיבה", אתה בעצם צועק על עצמך שאתה לא מקשיב לקול הפנימי שלך. כשאת מתלוננת שבעלך "חלש מדי", אולי את נלחמת בחולשה שאת מתעבת בתוכך.

זו הסיבה שגירושין לרוב לא פותרים כלום – אתה מחליף את השחקן, אבל התסריט נשאר זהה. בזוגיות הבאה תמצא את עצמך רב בדיוק על אותם דברים, רק בתפאורה שונה. הגאולה הזוגית מגיעה רק ברגע של אחריות רדיקלית: ההבנה שכל תלונה שיש לך כלפי האחר היא בעצם הזמנה לבירור עצמי. בן הזוג הוא המראה הכי נקייה והכי אמיתית שיש לך בבית, ולכן אנחנו רוצים לשבור אותה לפעמים.

הרחבה: סנכרון הלבבות: כשהפיסיקה פוגשת את הפסיכולוגיה

הפיסיקאי ההולנדי כריסטיאן הויגנס (1629-1695) גילה כי שני שעוני מטוטלת התלויים על קיר אחד, מעבירים אנרגיה זה לזה דרך רעידות בקיר, וכך המטוטלות של השעונים יסתנכרנו ביניהם לתנועה אחידה. כך גם בני אדם, המתאימים את תנועת הסובבים אותם לעצמם (למשל, אם מולך ישב מישהו בכיוון מסוים, אולי יפהק, או ישכל את ידיו, אוטומטית תעשה את אותם הדברים). בכל אינטראקציה בין שני גופים, נוגעים זה בזה או לא, קרובים או רחוקים, יש השפעה על שניהם, גם במרחקים גדולים. זוג שגר בבית אחד, ככל שעובר הזמן הדמיון גובר, הלבבות פועמים בקצב אחד, המימיקה של הפנים הופכת לזהה, השפה דומה. האם תופעה זו גורמת למתח, או לסנכרון? הפיסיקה לפחות טוענת שזה לא קבוע, גם הפסיכולוגיה.

תרבות: סולאריס: כוכב הלכת שמגלם את תת-המודע

הסרט "סולאריס" של אנדריי טרקובסקי (1972).

פסיכולוג נשלח לתחנת חלל שמקיפה כוכב לכת מסתורי. הכוכב, שהוא ישות תבונית, קורא את התת-מודע של האנשים ויוצר ממנו דמויות פיזיות. הגיבור פוגש את אשתו המתה, שהיא בעצם לא אשתו אלא התגלמות רגשות האשם והזיכרון שלו. הוא מנסה להיפטר ממנה, אבל היא חוזרת שוב ושוב. הסרט מאוד יונגיאני: אינך יכול לברוח ממי שאתה משליך על האחר, הוא ימשיך להופיע עד שתפתור את הבעיה בתוכך.

הסופר סטינסלב לם, שכתב את הספר שעליו מבוסס הסרט, מאוד לא אהב את גרסתו של טרקובסקי, בעיקר משום שהיא הייתה בעיקרה פסיכולוגית והתעלמה מהיבטי המדע-בדיוני בספר. גירסה חדשה של הסרט יצאה ב-2002, ולם, שעוד היה בחיים - הודה שהוא אפילו לא ראה אותה.