גשם: כשהשמיים אדישים לצדיק ולרשע

מקור: כשהגשם יורד על הכל בשווה

"לְמַעַן תִּהְיוּ בָנִים לַאֲבִיכֶם שֶׁבַּשָּׁמָיִם אֲשֶׁר הוּא מַזְרִיחַ שִׁמְשׁוֹ לָרָעִים וְלַטּוֹבִים וּמַמְטִיר עַל־הַצַּדִּיקִים וְגַם עַל־הָרְשָׁעִים".

"הגשם ירד במידה שווה על הצדיק ועל הרשע, ולשום דבר לא הייתה סיבה או פשר".

(הברית החדשה, מתי ה, 45; סומרסט מוהם, Rain', 1921')

ביאור: גשם טרופי שחושף אדישות קוסמית

בברית החדשה מבקש מתי להוכיח כי אלוהים אוהב את כולם, רשעים כצדיקים, מתוך העובדה כי הגשם יורד על כולם בשווה. לעומת זאת, בסיפורו של מוהם, מיסיונר ופרוצה תקועים יחד בגלל גשם טרופי בלתי פוסק. המיסיונר בטוח שהגשם הוא הזדמנות אלוהית לטהר את הפרוצה, אך הלחץ והבידוד שוברים אותו; הוא נכנע ליצריו ומתאבד. הגשם ממשיך לרדת, אדיש לטרגדיה האנושית ולצביעות הדתית. התובנה המהדהדת היא שהטבע אינו מוסרי. הוא לא "רע", הוא פשוט לא אכפתי.

דעה: משחרור המשמעות הנסתרת בטבע

קשה לאדם המודרני לקבל את המחשבה שמזג האוויר קשור להתנהגות שלנו. "ירד גשם בחתונה שלי – סימן למזל", "יש בצורת – סימן שחטאנו", כבר לא נעים לומר.

סומרסט מוהם זורק לנו את האמת המכוערת בפנים: הגשם מוכיח כי אלוהים אדיש, בדיוק הפוך מכל האמונות לאורך כל ההיסטוריה. הגשם ירטיב את החליפה של המיסיונר באותה מידה בדיוק שהוא ירטיב את השמלה של הפרוצה, ללא הבדל דת גזע ומין.

האם הטבע הוא חסיד, בריון או אדיש? השחרור מדת הגיע כשהאנושות הפסיקה לחפש משמעות נסתרת בטבע. כשהכל מכני, אדיש ושיוויוני, אין שכר ועונש, גם לא מוסר טבעי, ללא משמעות.

הרחבה: בין סערה מחשלת לדיכאון עונתי

פרידריך ניטשה (המדע העליז, פרק 19) לא מזדהה עם המכניזם של הגשם. עבורו, מזג אוויר גרוע הוא מבחן אופי הכרחי: "האם אילן שחייב לצמוח אל על יכול לוותר על מזג האוויר הרע ועל הסערות?", האם האילן יהיה חזק ונישא ללא רוח סערה? האם הסערה היא סתמית, או שמא חלק ממאזן סיבתי ובעל משמעות? לעומתו, הפסיכולוגיה המודרנית מזהה דיכאון עונתי (SAD; ייצור יתר של מלטונין וירידה בייצור הסרוטונין), מצב שבו הגשם משבש את הביולוגיה שלנו. המתח הזה – בין הגשם הניטשיאני המחשל אילן ואדם, לבין הגשם הקליני המדכא, המכני, הוא תמצית החוויה האנושית מול החורף.

תרבות: מבול ששוטף את השקרים בראשומון

בסרט Rashomon (זוכה האוסקר, אקירה קורוסאווה, 1950), הגשם הוא המסגרת לסיפור כולו. הדמויות (הסמוראי ואשתו, הנזיר, חוטב העצים והאיכר) לכודות בגלל המבול היורד משמים בזעף, והם מנסים לברר האם הסמוראי נרצח. הגשם הוא המסגרת הסימלית, מתכתבת עם טשטוש האמת, הופכת את העדויות לבוציות ולא אמינות, ומאידך שוטפת את השקרים. רק כאשר יופיע רגע של חסד, כאשר חוטב העצים מחליט לאמץ תינוק נטוש, שוככת הסערה.