געגוע: הלב שאינו יכול למצוא מנוחה והניצוץ שעדיין דולק

מקור: הווידוי שפתח את שערי הנשמה

"גָּדוֹל אַתָּה, ה', וּמְהֻלָּל מְאֹד; גְּדוֹל כֹּחֲךָ וְלִתְבוּנָתְךָ אֵין מִסְפָּר.

וּבָא הָאָדָם, חֵלֶק מִבְּרִיאָתְךָ, וּמְבַקֵּשׁ לְהַלְלְךָ – אָדָם הַנּוֹשֵׂא עִמּוֹ אֶת תְּמוּתָתוֹ, הַנּוֹשֵׂא עִמּוֹ אֶת הָעֵדוּת לְחֶטְאוֹ, אֶת הָעֵדוּת כִּי לַגֵּאִים אַתָּה מִתְנַגֵּד. וּבְכָל זֹאת הָאָדָם, חֵלֶק מִבְּרִיאָתְךָ, חָפֵץ לְהַלְלְךָ.

אַתָּה מְעוֹרֵר אוֹתוֹ לִמְצֹא עֹנֶג בִּתְהִלָּתְךָ, כִּי עֲשִׂיתָנוּ לְךָ, וְלִבֵּנוּ חֲסַר מְנוּחָה עַד אֲשֶׁר יָנוּחַ בָּךְ."

(אוגוסטינוס, "וידויים", ספר א', פרק א' (397 לספירה); הציור של אוגוסטינוס מעשה ידי רובנס, שנת 1638)

ביאור: הלב המתוסכל שמחפש את עצמו

המשפט הפותח של ה"וידויים" הוא אולי המשפט המפורסם ביותר בספרות התיאולוגית. אוגוסטינוס, שחי חיי הוללות לפני שהתנצר, מבין בדיעבד שכל התשוקות שרדף — נשים, כבוד, ידע — היו ביטויים עקומים לגעגוע אחד, באלוהים מבטחנו. "קוצר רוחו (inquietum) של הלב" — הוא ביטוי המשלב אי-שקט עם חיפוש פעיל.

דעה: ניצוץ שנפל ומבקש לשוב הביתה

אוגוסטינוס מציע פתרון שהוא גם בעיה: אם הגעגוע מתמלא רק באלוהים, מה משמעות כל החיים עד אז? התשובה המפתיעה היא שהגעגוע עצמו הוא סוג של מילוי. הלב ה"חסר מנוח" אינו לב ריק — הוא לב חי. רק המתים אינם מתגעגעים. הזוהר (פרשת וירא) מתאר את הנשמה כ"ניצוץ" שנפל מהאש האלוהית וכוסף לשוב אליה. הגעגוע אינו עונש על הנפילה; הוא הוכחה שהניצוץ עדיין דולק. בודהיזם רואה בתשוקה (tanha) את מקור הסבל ומבקש לכבות אותה. היהדות והנצרות רואות בגעגוע את מקור הקדושה ומבקשות לכוון אותו. האחת, היהודית, מכוונת לחיים ארציים בעלי משמעות, והשניה, הנצרות (והאיסלם) שאיפה למות ולהתאחד עם האינסוף.

הרחבה: להתגעגע למקום שאתה כבר נמצא בו

המשורר היפני מַצוּאוֹ בַּאשׁוֹ (המאה ה-17) כתב: "גם כשאני בקיוטו, אני מתגעגע לקיוטו." זהו בדיוק הפרדוקס: אפשר להתגעגע למקום שאתה כבר נמצא בו, לאדם שאתה איתו, לחיים שאתה חי. זהו געגוע משיחי, חיפוש אחרי ה'קיוטו האמיתית', הנשגבת, 'קיוטו של מעלה'. באופן אחר, כותב רבי נחמן מברסלב כי 'כל מקום שאני הולך אני הולך לארץ ישראל' (חיי מוהר"ן קנו), זהו געגוע של כל יהודי, אל ארץ מובטחת, שאיפת כל הדורות, ירושלים של מעלה. יש להודות שרבי נחמן מגיע לארץ, אולם ממאן להישאר בה. כרגיל, הגעגוע טוב מהמציאות.

תרבות: כשהנשמה ישנה והלב ער: געגוע כקול דופק

"שיר השירים" - הספר הרומנטי ביותר בתנ"ך נקרא במסורת היהודית כאלגוריה לגעגוע בין כנסת ישראל לקב"ה. באחת הסצנות שהרעיה מחפשת את אהובהּ, מתואר: "אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר, קוֹל דּוֹדִי [אהובי] דוֹפֵק" (פרק ה פסוק ב).

המדרש (שיר השירים רבה) מפרש: "אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, אני ישנה מן המצוות - ולבי ער לגמילות חסדים. אני ישנה מן הצדקות - ולבי ער לעשותן. אני ישנה מבית המקדש - ולבי ער לבתי כנסיות ובתי מדרשות. אני ישנה מן הקץ - ולבי ער לגאולה. אני ישנה מן הגאולה - ולבו של הקב"ה ער לגאלני."

המדרש אומר שהגעגוע צריך ביטוי, מעט נחמה, מקדש מעט, לא רק תקווה מחזיקה אותנו, אלא גם ההצלחות שבדרך, חסדים, בתי מדרש, חצי פגישה.