פרידה: המוות הזמני שמגלה לנו את ערך החיים

מקור: שירת הכאב של אמילי דיקנסון

"חַיַּי נִסְגְּרוּ פַּעֲמַיִם בְּטֶרֶם סְגִירָתָם;

עוֹד נוֹתָר לִרְאוֹת

אִם הָאַלְמָוֶת יַחְשׂוֹף בְּפָנַי

מִקְרֶה שְׁלִישִׁי...

הַפְּרִידָה הִיא כָּל מָה שֶׁיָּדַעְנוּ עַל הַשָּׁמַיִם,

וְכָל מָה שֶׁנֶּחְשֹׂף מֵהַגֵּיהִנּוֹם."

(אמילי דיקנסון, שירים, "חיי נסגרו פעמיים", 1890)

ביאור: המוות הזמני: כשהחיים נסגרים בטרם עת

דיקנסון, משוררת הבדידות הגדולה, חוותה שתי פרידות קשות, וממתינה לפרידה השלישית, המוות. דיקנסון מגדירה את הפרידה כחוויה של "מוות זמני". עבורה, כל ניתוק משמעותי הוא סגירה של פרק חיים שלם. הדימוי של שמיים וגיהינום מדגיש את הפרדוקס: הפרידה היא זו שנותנת לנו מושג על ערכו של הדבר שאיבדנו (שמיים), בשעה שהיא עושה זאת דרך ייסורי התופת של החסר, הגיהנום המוכר היטב בארץ.

דעה: הפחדנות של התרבות המודרנית מפני הכאב

התרבות המודרנית מנסה להתכחש לכאב, צריך הרי 'לעשות חיים'. מי שכואב לו, מי שנאלץ להיפרד מכסף, מאהוב, ממולדת, צריך להמשיך הלאה, כאב זה לחלשים, החזקים מתעלמים, מכחישים את הכאב. אבל המוח האנושי מחווט לקירבה, פרידה היא פגיעה ביולוגית. הכאב הוא אחת ההוכחות, ואולי ההוכחה היחידה – שיש לאחר ערך עבורנו. מי שלא כואב בפרידה, לא באמת היה נוכח בקשר. פרידה היא פצע פתוח, והניסיון להסירו מהר מדי הוא אקט של פחדנות אינטלקטואלית. בתהליך האבל על אהוב שנפרד מארץ החיים יושבים שבעה, ושלשים, ושנה, תהליך ארוך של זכרון והחלמה.

הרחבה: חרדת הנטישה: מאדם הראשון ועד היום

בפסיכולוגיה מוכר מושג "חרדת נטישה" כשלב הישרדותי, התינוק חושב את היעדרות האם לאיום קיומי. מדרש אחד מתאר את חרדת הנטישה של אדם הראשון, לאחר שחווה פרידה דרמטית מגן העדן (בבלי עבודה זרה ח,א): בחורף הראשון לחייו, כשראה את היום הולך ומתקצר, נבהל וחשש שמא חטאו גרם למיעוט האור, עד חושך מוחלט. הפרידה מהאור נחוותה אצלו כחרדת מוות קוסמית, פרידה מהביטחון הקיומי.

תרבות: אלישע צופה בעלייתו של אליהו: הפרידה האולטימטיבית

את עלייתו של אליהו הנביא השמיימה (מלכים ב, פרק ב) מתארים ציירים רבים, יהודים, נוצרים ומוסלמים. אלישע, תלמידו של אליהו, רואה את מורו ורבו עולה בסערה השמיימה, והוא מתקשה מאוד להיפרד ממנו.