געגוע: הכמיהה שאינה באה על סיפוקה והדרך אל האינסוף

מקור: דקירת השמחה: כאשר הכמיהה היא עצמה התשובה

"אני מכנה זאת 'שמחה', וזוהי מילה טכנית עבורי, חייבים להבדיל אותה הן מהנאה והן מאושר. לשמחה יש תכונה אחת משותפת עם שתיהן, ורק אחת: כל מי שחווה אותה פעם אחת ירצה בה שוב... אני מטיל ספק אם מישהו שחווה אותה יוכל אי פעם להחליף אותה בכל ההנאות שבעולם. אבל שמחה נבדלת לא רק מהנאה בכלל, אלא אפילו מהנאה אסתטית. חייב להיות בה הדקירה, העקיצה, הכמיהה הבלתי ניתנת לנחמה. היא מאופיינת לא בסיפוק, אלא דווקא בתשוקה שמעולם לא באה על סיפוקה, תשוקה שהיא עצמה רצויה יותר מכל סיפוק אחר."

(ק.ס. לואיס, "מופתע משמחה" (Surprised by Joy), פרק ה', עמוד 74)

ביאור: Sehnsucht: הגעגוע כשלט דרך אל האלוהי

לואיס, מחבר "נרניה" ואחד ההוגים הנוצריים המשפיעים של המאה העשרים, אימץ את המושג הגרמני Sehnsucht — כמיהה עמוקה, נוסטלגיה לדבר שאולי מעולם לא היה. הוא טען שרגעי "שמחה" (Joy) אלה, שהופיעו בילדותו בהקשרים שונים — סיפורים נורדיים, יער בסתיו, מוזיקה — לא היו המטרה עצמה, אלא שלטי דרך המצביעים על משהו שמעבר, כמיהה אל האינסוף, אל האלוהים.

דעה: הגעגוע כהוכחה: כשהצורך מעיד על המטרה

לואיס הפך את הגעגוע מתקלה לפתרון. הטיעון פשוט ומבריק: אם יש בנו רעב, זה מפני שקיים אוכל. אם יש בנו צמא, זה מפני שקיימים מים. ואם יש בנו געגוע לדבר שדבר בעולם הזה אינו מסוגל לספק — זה מפני שאנחנו נועדנו לעולם אחר. זהו אחד הטיעונים התיאולוגיים היפים ביותר: לא הוכחה אלא רמז, לא מופת אלא אינטואיציה. הציניקנים מעדיפים לדחות זאת - אולי הגעגוע הוא באג אבולוציוני, תקלה נוירולוגית, או סתם מנוע להשיג יותר כח, כסף, פרסום, ואולי גם לחפש אלוהים, שלא באמת נמצא, רק אופיום להמונים.

הרחבה: הכמיהה היהודית: מדבקות נפש עד געגועי האומה

הרב קוק כתב: "הגעגועים והאהבה של האומה כולה נוראים ועמוקים לאין קץ דוקא לשלמות האלהית העליונה." (שמונה קבצים א, פסקה תשעה)

המקבילה היהודית ל-Sehnsucht היא הכמיהה לדבקות באלוהים — לא כחובה דתית, אלא כצורך קיומי של הנשמה. הרב קוק ראה בכל כיסוף אנושי — גם החילוני, האמנותי, המדעי, גם הלאומי — ביטוי מוסווה לכמיהה עליונה זו. רבים מן החילונים בזמנו, כעסו על הרב קוק, משום שהוא טוען שככל שהם בורחים מאלוהים, כך הם מגלים געגועים גדולים יותר. 'ממך, אליך אברח', כדברי רבי יהודה הלוי.

תרבות: הסימפוניה התשיעית: כשהמוזיקה נפגשת עם סף האינסוף

במאות 19-20 נפוצה אמונה כי אדם המלחין את הסימפוניה התשיעית שלו, ייעצר על ידי מלאך המוות. נראה כאילו ישות מסוימת ממתינה לנו בסימפוניה העשירית, ואוסרת לנו לגלות אותה, כיוון שאיננו מוכנים. כך היה עם הסימפוניה התשיעית של גוסטב מאהלר (1909) — שכתב אותה למרות שידע כי קרב קיצו. התנועה האחרונה, Adagio, היא אחת היצירות המוזיקליות הכי כואבות שנכתבו — געגוע מוזיקלי לחיים שהולכים ונגמרים, ממש כמו משה, שמסיים את התורה בסיפור מותו שלו.