געגוע: כשהכיסופים הופכים לכלא או לכנפיים

מקור: זעקת הלב של אסיר התשוקה

"צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי לִשְׁלוֹם אֲסִירַיִךְ, דּוֹרְשֵׁי שְׁלוֹמֵךְ וְהֵם יֶתֶר עֲדָרָיִךְ... וּשְׁלוֹם אֲסִיר תַּאֲוָה, נוֹתֵן דְּמָעָיו כְּטַל חֶרְמוֹן, וְנִכְסַף לְרִדְתָּם עַל הֲרָרָיִךְ."

רבי יהודה הלוי, "ציון הלא תשאלי" (ספרד, המאה ה-12)

ביאור: כשהגעגוע הופך לכלא

רבי יהודה הלוי, מגדולי משוררי ימי הביניים, כתב את שיר הכיסופים הגדול ביותר לציון. הביטוי "אסיר תאווה" מתאר אדם שהגעגוע אינו רק רגש שלו — הוא כלא שלו. הוא מדמה את דמעותיו לטל חרמון, ומתגעגע שדמעותיו יֵרדו על הרי ארץ ישראל — אפילו הבכי שלו רוצה להגיע לשם.

דעה: מרטוריקה למעשה: המסע שנעשה אגדה

יהודה הלוי לא נשאר בספרד לכתוב שירי געגוע. בשנת 1141, בגיל שבעים לערך, הוא עזב הכל — קריירה, משפחה, בטחון — ויצא למסע לארץ ישראל. לפי האגדה, הגיע לשערי ירושלים, נפל על ברכיו לנשק את אבניה, ונרמס למוות בפרסות סוס של פרש ערבי בזמן שקרא את הקינה שכתב. אמיתית או לא, האגדה מלמדת: יש געגוע שנשאר רטוריקה, ויש געגוע שהופך לפעולה. העולם מלא באנשים שמתגעגעים — לארץ אחרת, לקריירה אחרת, לחיים אחרים — אבל ממשיכים לשבת במקומם. כיום אנו יודעים שיהודה הלוי נשאר בארץ לתקופה קצרה, ויצא למצרים, שם נפטר. הגעגוע לארץ חזק היה יותר מעצם השהייה בארץ. גם ארץ ישראל הייתה ארץ לעולם לא, לפחות בימי הביניים.

הרחבה: אסירי ציון: כשמושג עתיק מתעורר לחיים

המושג "אסיר ציון" נכנס לשפה העברית מהשיר של יהודה הלוי, ושימש במאה העשרים לתיאור יהודים שנמנעה מהם האפשרות לעלות לארץ ישראל או להישאר בה. אסירי המחתרות, ואסירי השלטון הסובייטי, כמו נתן שרנסקי, שישב בכלא סובייטי תשע שנים, תיארו את עצמם כ"אסירי ציון" — מונח בן תשע מאות שנה שפתאום קיבל משמעות קונקרטית. בשני המקרים, יהודים ביכרו לכנות את עצמם אסירי ציון ולא אסירי השלטון האנגלי או הסובייטי, כדי לציין כי הגעגוע הוא זה ששובה אותם, לא הדיכוי.

תרבות: כיסופים בני תשע מאות שנה שעדיין מרטיטים

"ציון הלא תשאלי" בלחן נורית הירש (1972) — הגרסה המולחנת של נורית הירש, שהוקלטה על ידי שושנה דמארי ואופירה גלוסקא, הפכה את הפיוט הקלאסי ליצירה שנוגעת גם למי שאינו מכיר את ההקשר ההיסטורי. הירש סיפרה שהתקשתה להלחין את השיר בגלל העוצמות שבו. מסתבר שגעגוע בן תשע מאות שנה עדיין יכול להרטיט אנשים — כי הכיסוף אל הבית, האישי והלאומי, הוא אוניברסלי.