בדידות: המרחב הנשכח שבו נולדת הגאונות

מקור: ניטשה והפריבילגיה של הניתוק

"הבדידות היא עבורי מקור של אושר... כל המחשבות הגדולות נולדו בהליכה בודדה."

(פרידריך ניטשה, **כה אמר זרתוסטרא**, 1883; תמונת AI)

ביאור: מעבר לעדר: הבדידות כמעבר ליצירה

ניטשה הופך את הקערה. הבדידות היא לא עונש, היא הפריבילגיה של ה"אדם העליון". רק בניתוק מה"עדר" יכול האדם ליצור ערכים חדשים ולשמוע את קולו שלו.

דעה: למה העולם מפחד מהבודדים

העולם פוחד מאנשים בודדים כי אי אפשר לשלוט בהם. מי שלא זקוק לאישור מהקבוצה הוא מסוכן. אנחנו חיים בתרבות של הידמות מזויפת המעודדת בינוניות. כדי להיות ה'בעל שם טוב' היה צריך ישראל בן אליעזר לחיות שנים בבדידות בהרי הקרפטים, שם עבר תהליך של התפרקות והרכבה מחדש. גאונות דורשת ואקום. אם אין לך זמן שבו אתה בודד לחלוטין, אתה לא חושב – אתה רק מעבד נתונים שקיבלת מאחרים. הבדידות יכולה להיות רחם, לא קבר.

הרחבה: התבודדות חסידית: לבד עם האינסוף

בתורת החסידות קיים מושג ההתבודדות (בעיקר אצל רבי נחמן מברסלב). בניגוד לבדידות כפייתית, ההתבודדות החסידית היא אקטיבית. זהו המצב שבו האדם מרוקן את ה"אני" החברתי שלו כדי לפנות מקום לדיאלוג ישיר עם האינסוף. זהו הפרדוקס החסידי: בשיא הבדידות, החסיד הכי פחות לבד, הוא עם אלהיו, ועם כל העולם.

תרבות: הכלב של גויה: דימוי הבדידות שמביט לשמיים

פרנסיסקו דה גויה, הצייר הספרדי בן המאה ה-19 היה מצוי בתקופת שפל גדולה, חולה ובודד, ובשנת 1820 בערך צייר את הציור המפורסם, הכלב (El Perro), על קיר ביתו! כיום המוצג במוזיאון דל-פראדו במדריד. בתמונה כלב בודד שנקבר בגבעת חול טובעני, ורק ראשו עדיין מייחל להצלה, מביט לשמים העכורים, ומקווה כי אלוהים יציל אותו. בדידותו של הכלב מכמירת לב, אזניו השמוטות, הכל מעיד על יאוש, מלבד המבט לשמים. איננו יודעים מה עלה בגורלו של הכלב, אולם גויה עצמו הלך לעולמו בשנת 1828, כשהוא בן 82, פסימיסט, מיואש ובודד, לאחר שנים ארוכות של התנגדות לעריצות, למלחמה, לאינקויזיציה הספרדית, לבורות ולשחיתות.