בדידות: כשהשכינה השבורה היא החברה היחידה

מקור: הגוזל השכוח: שירת ביאליק על הנשארים מאחור

"כֻּלָּם נָשָׂא הָרוּחַ, כֻּלָּם סָחַף הָאוֹר, שִׁירָה חֲדָשָׁה אֶת בֹּקֶר חַיֵּיהֶם הִרְנִינָה; וַאֲנִי, גּוֹזָל רַךְ, נִשְׁתַּכַּחְתִּי מִלֵּב תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה.

בָּדָד, בָּדָד נִשְׁאַרְתִּי, וְהַשְּׁכִינָה אַף הִיא כְּנַף יְמִינָהּ הַשְּׁבוּרָה עַל רֹאשִׁי הִרְעִידָה. יָדַע לִבִּי אֶת לִבָּהּ: חָרֹד חָרְדָה עָלַי, עַל בְּנָהּ, עַל יְחִידָהּ."

(ח"נ ביאליק, **לבדי**, 1902; תמונת AI)

ביאור: דור התחייה והנשאר האחרון בבית המדרש

ביאליק, בוגר ישיבת וולוז'ין המפורסמת, מתאר את רגע השבר של חבריו, דור התחייה, כולם הלכו אל "האור", ההשכלה/העולם, והוא נשאר לבדו (עוד זמן מה) תחת כנפי השכינה השבורה. זוהי בדידות אידיאולוגית – להיות האחרון שמחזיק בערך שכולם נטשו, ורק השכינה השבורה נותרה לחברה.

דעה: בדידות או אותנטיות: כשהבידוד הופך לעוצמה

רבים סבורים כי בדידות נפתרת לפי מספר החברים בפייסבוק, וכולם רוצים לייקים באינסטגרם או ב-X. אלא שמי שבורח מהבדידות הוא מי שאין לו עמוד שדרה פנימי. כל כך הרבה אנשים בודדים שינו את העולם, גם כשלא היה להם עם מי לדבר, משה רבנו ששתק במשך 38 שנים, או להבדיל ברוך שפינוזה, שהוחרם על ידי הקהילה באמסטרדם ב-1656, ושניהם שינו את תפיסת העולם של האנושות. אנשים חוששים מפני השתקנים והמסתגרים, כי הם חופשיים, מאיימים על הסדר הקיים, נשארים בבית המדרש גם כשאת כל השאר נשא הרוח. במקרה זה המילה בדידות התחלפה באותנטיות, או באינדיבידואליזם.

הרחבה: זיכרון ביולוגי של מוות: הבדידות כאיתורן קדום

בפסיכולוגיה אבולוציונית, בדידות היא איתורן ביולוגי (כמו כאב פיזי) שנועד להזהיר אותנו מניתוק מהשבט. בפרה-היסטוריה, נידוי היה גזר דין מוות. לכן המוח מגיב לבידוד חברתי באותם מרכזים במוח המגיבים לכאב פיזי חריף. הבדידות היא הזיכרון הביולוגי שלנו מפחד המוות. רבי אליעזר בן הורקנוס מנודה ע"י חבריו ומגורש מבית המדרש. בדידותו הנוראה, החוסר בחברותא ובתלמידים קרע את ליבו, עד יום מותו. רגע לפני שמת, באו חביריו ועמדו בריחוק ממנו, והוא ניבא להם מוות נורא, וכולם הפכו להרוגי מלכות, כולל רבי עקיבא. (סנהדרין סח עמוד א).

תרבות: שירת הבדד: כשאין עתיד, תפילה וחלום

במופע המחווה לזוהר ארגוב, שרה גליקריה את שירו, על פי מילותיו של עמשי לוין, שכתב את השיר 'בדד', כשהוא בן 16. הבדידות, בלי עתיד, בלי תפילה, בלי חלום, חודרת לנפש, מרגשת, עצובה ובעיקר מעידה על מצבו של האדם בעולם. כך חש אליהו הנביא (מלכים א' יט, יד) כשהוא עומד מול האלוהים כאיש האמונה האחרון, 'וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי'.