בדידות: כשהנפש כלואה באי מוקף שתיקה

מקור: צעקת הלב הכלוא

"לבי נשבר בקרבי מרוב בדידות. אינני יכול לדבר עם איש, ואיש אינו יכול לדבר איתי... כל אדם הוא אי, ואין גשר ביניהם."

(סרן קירקגור, **חיל ורעדה**, 1843)

ביאור: כשהשפה בוגדת בחוויה

קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם הדתי, מפרק את אשליית ה"יחד". הוא טוען שהחוויות האנושיות העמוקות ביותר, האמונה, הפחד, הכאב, בלתי ניתנות לתרגום לשפה, ולפיכך נגזר האדם לבדידות. ברגע שאדם מדבר, הוא הופך את הפרטי לכללי, ובכך הוא בוגד באמת הכואבת כל כך של בדידותו.

דעה: הרעש הלבן של השיתוף

הטרגדיה היא לא שאנחנו לבד, אלא שאנחנו מעמידים פנים שלא. השפה יכולה אולי להיות גשר, אבל פעמים רבות מידי היא רעש לבן שנועד להסתיר את העובדה שכל אחד מאיתנו כלוא בתוך בועה סגורה. אברהם אבינו הולך להר המוריה עם יצחק, עם הנערים ועם אלוהים, אבל יש שם שתיקה, בדידותו של המאמין. אנחנו חיים בעידן השיתוף, פטפטת אינסופית, שרק מעמיקה את הבידוד, הכל בוטה, פוגעני, רוצה למכור לך, או לקנות אותך, ולהשליך.

הרחבה: פיזיקת הנפש: מהסופרפוזיציה למפגש

בפיזיקה קוונטית קיים מושג הדה-קוהרנטיות (Decoherence). כל עוד חלקיק אינו בא במגע עם הסביבה, הוא נמצא בסופרפוזיציה – פוטנציאל אינסופי. ברגע שיש "מגע" או מדידה, הפוטנציאל האינסופי קורס למציאות אחת הפועלת בשיתוף. כך גם הנפש. כפי שתיאר הרב סולובייצ'יק, הבדידות היא מצב של פוטנציאל אינסופי, שהמפגש עם האחר מרדדת ומנחמת, ומביאה אל העולם הסופי, ורק כך יכולה חברה או מחשב, תזמורת או מפעל, לעבוד.

תרבות: בדידות בזוגיות: להיות לבד ביחד

שירם של דודו אהרון ועדן מאירי, 'בדידות', מתאר זוגיות של בדידות, חוסר הבנה והתעלמות, היפרדות רגשית של אחד מהשניה, עד לפרידה פיסית ובדידות נוראית. בדידות אינה רק מצב פיסי, אלא רגשי. אפשר להיות בזוג או בהמון ולהיות בודד, אולם האם אפשר להיות 'יחד' כשאנו לבד?