אשמה: בין הנפילה לחירות - כיצד השבר הופך לבסיס הקדושה

מקור: בין ביטחון עיוור לחסיון אמיתי

"וְאָמְנָם כְּשֶׁיֵּשׁ אֵיזֶה מִדָּה נוֹטָה אֶל הַיְּרִידָה הַמּוּסָרִית בָּאָדָם, וְהוּא בּוֹטֵחַ בִּלְבָבוֹ כִּי תָּמִיד יֵלֵךְ בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה, יוּכַל הוּא עַל יְדֵי זֶה לִהְיוֹת בָּא לִידֵי אַשְׁמָה, כִּי רַק אִם יִירָא וְיִפְחַד תָּמִיד מֵאֶפְשָׁרוּיוֹת מִכְשׁוֹלָיו יִתֵּן דַּעְתּוֹ לְהִשָּׁמֵר מִתְּכוּנָה הָרָעָה שֶׁבְּקִרְבּוֹ... אֲבָל אִם הַחִסָּיוֹן בַּד' הוּא יִהְיֶה הַמְכוֹנֵן אֶת לְבָבוֹ... אָז בָּטוּחַ הוּא שֶׁלֹּא יָבֹא לִידֵי תַּקָּלָה... וּמֵאַחַר שֶׁנַּעֲשָׂה בֶּן חוֹרִין וּפָדוּי, עַל יְדֵי אוֹר ד' הַמֵּאִיר עָלָיו, כָּל דְּרָכָיו מִתְיַשְּׁרִים."

(הראי״ה קוק, עולת ראיה, תפילת שחרית של שבת)

ביאור: הפרדוקס של הביטחון: כיצד האגו מוביל לנפילה

הרב קוק משרטט כאן את הפרדוקס של הביטחון העצמי: דווקא מי שמשוכנע בצדקתו ("בוטח בלבבו") סופו ליפול לאשמה. הפחד מהנפילה הוא אמנם מנגנון הגנה, אך הוא משאיר את האדם מכווץ. הפתרון המשמעותי יותר הוא ה"חסיון" – התבטלות בפני מקור עליון. ברגע שהאדם משחרר את האחיזה באגו שלו ומתחבר לאור האלוהי, הוא הופך ל"בן חורין". אם אדם מבקש לקיים את רצון האל, לחסות בכנפיו, אזי הוא משוחרר מן האשמה.

דעה: האשמה כדלק יוצר: כאשר המצפון המיוסר משנה את העולם

הרב קוק התמקד באשמה המכווצת, אולם הדמויות הגדולות ביותר השתמשו באשמה כדלק גרעיני. אלפרד נובל קרא בעיתון הספד על עצמו, הספד שפורסם בטעות, שכותרתו הייתה "סוחר-המוות מת", נחרד מהאשמה, והקים את פרס נובל לשלום. אוסקר שינדלר, רודף שמלות וסוחר בשוק השחור, נדחף על ידי המצפון המיוסר להציל 1,200 יהודים. אוגוסטינוס הקדוש הפך את חרטתו על עבר הולל לאבני היסוד של התיאולוגיה המערבית. מאידך, החסיון בצל האלוהים מאפשר לצמוח, אך גם מסוכן מאוד. רבים הם אלו שסברו שאלוהים איתם, ובשם האלוהים פעלו באופן שרירותי ולא מוסרי, ללא רגשות אשם.

הרחבה: לוחות ושברי לוחות: השבר כחלק מהקדושה

בתלמוד (בבא בתרא יד,ב) מתואר תוכנו של ארון הברית: "לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". הלוחות הראשונים, שנשברו בגלל חטא העגל (האשמה הגדולה ביותר בתולדות העם), לא נזרקו לפח. הם הונחו בקודש הקודשים בצמוד ללוחות השניים השלמים. המסר הוא מטלטל: השבר והכישלון הם חלק אינטגרלי מהקדושה. אי אפשר להגיע ללוחות שניים (שלמים) בלי לעבור דרך הלוחות השבורים. הזיכרון של האשמה הוא הבסיס שעליו מונחת התורה.

תרבות: רסקולניקוב מנשק את האדמה: האשמה השורשית כדרך לגאולה

בספר "החטא ועונשו" מאת דוסטויבסקי (1918), רסקולניקוב רוצח אישה מלווה בריבית, בניסיון להגיע ל׳פשע המושלם׳, ומנסה לשכנע את עצמו שהוא מעל למוסר, ׳אדם על׳. האשמה רובצת עליו והוא מתוודה ומבקש גאולה לנפשו, לא על עצם הרצח אלא חרטה על תחושת האשמה שלו. אולם לבסוף, בסצנה מפורסמת, הוא כורע ברך בכיכר השוק ומנשק את האדמה המלוכלכת. רק הכניעה לאשמה שורשית מאפשרת לו לחזור להיות אדם ולאהוב מחדש.