אשמה: הצל התמידי של החירות והמחיר האמיתי של היותנו בני אדם

מקור: סארטר והגזירה להיות חופשיים

"האדם נדון להיות חופשי... משום שמרגע שהוטל לעולם, הוא אחראי לכל מה שהוא עושה. האקזיסטנציאליסט אינו מאמין בכוחה של התשוקה... הוא סבור שהאדם אחראי לתשוקה שלו."

(ז'אן-פול סארטר, "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם", 1946)

ביאור: הצל שאי אפשר לברוח ממנו

סארטר טוען: אין לאדם שום "תירוץ". אי אפשר להאשים את הגנים, את הילדות או את "להט הרגע". אם עשית – בחרת. האשמה, לפיכך, היא הצל התמידי של החירות. מי שבורח מהאשמה, בורח מהיותו אדם והופך את עצמו לחפץ.

דעה: מאדם הראשון ועד שרנסקי: ארכיטיפים של אחריות

השיח בעולם המערבי עסוק ב"קָרְבָּנִיּוּת", ניצול תחושת האנדרדוג או המסכן כדי לקבל דיבידנדים, אך ההיסטוריה שייכת לאלו שלקחו אחריות. אדם הראשון בגן עדן האשים את האישה; אהרון הכהן האשים את האש ביצירת העגל. אלו ארכיטיפים של פחדנות. לעומתם, יהודה עמד מול המשנה למלך מצרים, לא חיפש תירוצים ולא האשים את הנסיבות, אלא אמר: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר". הוא הציע את חירותו שלו תמורת אחיו. אחרי אסון גליפולי, צ'רצ'יל שילם את המחיר הפוליטי המלא והתפטר, ובמקום לשקוע במרירות חזר להציל את המערב. נתן שרנסקי בצינוק הסובייטי סירב להיות קורבן של הקג"ב והתעקש על היותו אדם חופשי. האמירה "אני אחראי" היא האקט המרדני ביותר נגד כאוס היקום.

הרחבה: בין האימפולס לווטו: מדע, דטרמיניזם וזכות הבחירה האחרונה

במדעי המוח נערך בשנות ה-80 "ניסוי ליבט", שהראה כי הפעילות המוחית המקדימה לתנועה מתחילה לפני שהאדם מודע להחלטתו. דטרמיניסטים ראו בכך הוכחה להיעדר רצון חופשי, אך מחקרי המשך הציעו את מושג ה-"Free Won't" (חופש הלא-לעשות). ייתכן שהאימפולס הראשוני הוא אוטומטי, אך התודעה מחזיקה ב"זכות וטו" ברגע האחרון.

רעיון זה מהדהד את הפילוסופיה של רבי חסדאי קרשקש, מחכמי ישראל בימי הביניים. קרשקש, שנחשב לדטרמיניסט, טען כי מעשיו של האדם מחויבים ונובעים משרשרת סיבות שאינה בשליטתו. אולם, האחריות המוסרית נשמרת במרווח הדק של "החשק והשמחה". גם אם הפעולה נכפתה עלינו, המקום שבו אנו בוחרים להזדהות איתה ("ערבות הרצון") או להתנער ממנה – הוא המקום שבו נמדד האדם (רבי חסדאי קרשקש, אור השם, מאמר ב', כלל ה', פרק ה').

תרבות: דוח מיוחד: כשהעתיד כבר ידוע, האם אנחנו עדיין חופשיים?

הסרט דו״ח מיוחד (ספילברג, 2002), עסוק ביחידה משטרתית שעוצרת רוצחים לפני שהם ביצעו את הפשע, בהתבסס על חיזיון דטרמיניסטי של העתיד. הגיבור (טום קרוז) מוצא את עצמו נאשם ברצח שטרם ביצע. הסרט שואל: האם אפשר להרגיש אשמה על פשע שהיה "חייב" לקרות? האם הידיעה על העתיד הופכת אותנו לאשמים יותר או חופשיים יותר לשנות אותו?