אשמה: הכלא הנסתר שבתוך עצמנו

מקור: המשפט של קפקא: נעצר בלי חטא

"מישהו העליל כנראה איזו עלילה על יוזף ק', שכן אף על פי שלא עשה שום דבר רע, בוקר אחד עצרו אותו... 'לא שלחו אותנו להגיד לך למה... אתה עצור, נכון, יותר מזה אינני יודע'."

(פרנץ קפקא, תחילת הספר "המשפט". תרגום: אילנה המרמן)

ביאור: האשמה כמצב קיומי: כשהעונש קודם לפשע

יוזף ק. נעצר מבלי לדעת במה הוא מואשם, ומתנהל מול מערכת משפטית אטומה. אצל קפקא, האשמה אינה נובעת ממעשה ("בלי שעשה כל רע"), אלא היא מצב קיומי. האדם נולד אשם. הוא מחפש את החטא כדי להצדיק את העונש שהוא כבר מרגיש. אנו נולדים אשמים, ורגש האשמה הופך להיות כלא.

דעה: המלט או דוד: האשמה המשתקת מול האשמה המניעה

יש להבחין בין "אשמה מוסרית" לבין "אשמה נרקיסיסטית". האשמה המוסרית מובילה לפעולה; האשמה הנרקיסיסטית היא מלכודת דבש של רחמים עצמיים. המלט התייסר, התפלסף והאשים את עצמו ואת העולם עד שכל הטירה מלאה גוויות. לעומתו, דוד המלך – נואף ורוצח – עמד מול נתן הנביא, אמר שתי מילים: "חָטָאתִי לַה'", וקם מהרצפה להמשיך למלוך. המלט הוא הגיבור הטראגי המודרני, המשותק על ידי האשמה; דוד הוא הגיבור התנ"כי, המשתמש באשמה כמנוע. לקיחת "כל האשמה שבעולם" היא טענה נסתרת לאלוהות. זוהי האשמה המשתקת. חיפוש אינסופי אחר הצדקות או האשמות, רק כדי שלא להודות באשמה, הוא גזר הדין האמיתי.

הרחבה: עצבות ומרירות: ההבחנה החסידית שמשחררת

בספר התניא (פרק כ"ו), מבחין האדמו"ר הזקן, רבי שניאור זלמן מלאדי, בין "עצבות" ל"מרירות". העצבות היא כבדה, משתקת ומפילה תרדמה ("טמטום הלב"), והיא נובעת מה"קליפה" (האגו). המרירות, לעומת זאת, היא חיה, אנרגטית ונובעת מהכרה צלולה במצב ומחוסר שביעות רצון הדורש שינוי. ההבדל הדק הזה הוא קריטי: אשמה שגורמת לך לישון בצהריים ביאוש, או שלא נותנת לך לישון גם בלילה, היא יצר הרע, ענישה עצמית; אשמה שגורמת לך לצעוק או לפעול היא ראשית התיקון.

תרבות: מאיה אנג'לו: התנערות מאשמה שלא שלך

המשוררת האמריקאית השחורה, מאיה אנג׳לו (1928-1914), כתבה שיר בשם ׳עדיין אני קמה׳. טענתה היא כי האדם הלבן גרם לשחורים לחוש אשמה, אשמה על צבע עורם, אשמה על מוצאם, אשמה על מצבם בעולם, והיא מתנערת מן האשמה הזו, ממאנת לקבלה. הנה בית אחד מן השיר, (תרגום):

מִתּוֹךְ בִּקְתּוֹת הַבּוּשָׁה שֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה אֲנִי קָמָה. מֵעַל עָבָר הַמֻּשְׁרָשׁ בִּכְאֵב אֲנִי קָמָה, אֲנִי אוֹקְיָנוֹס שָׁחֹר, גּוֹאֶה וְרָחָב, מִתְגַּבֵּר וּמִתְנַפֵּחַ, נוֹשֵׂאת אֶת הַגֵּאוּת.