אוכל: תעודת הזהות שעל הצלחת - מה שנכנס לפה מגלה מי אנחנו
האם הצלחת שלך היא המראה האמיתית של נשמתך?
מקור: הפילוסוף הצרפתי שהבין: אתה מה שאתה אוכל
"ספרו לי מה אתם אוכלים, ואני אספר לכם מי אתם...
החיות ממלאות את בטנן; האדם אוכל. ורק איש התבונה יודע לאכול...
גילוי מנה חדשה עושה יותר למען אושרו של המין האנושי מאשר גילוי כוכב חדש."
(Jean Anthelme Brillat-Savarin, Physiologie du Goût, 1825, Aphorisms IV, IX)
ביאור: בין החיה לאדם: הגסטרונומיה כתעודת זהות
ז'אן אנטלם ברייה סאווארן (1755-1826) היה משפטן ופוליטיקאי צרפתי, שכתב את היצירה המכוננת של הגסטרונומיה המערבית. בספרו הוא מבחין בין "הזנה" (צורך ביולוגי שמשותף לכל החיות) לבין "אכילה" (פעולה תרבותית ותבונית). הטענה המרכזית שלו היא שהבחירות הקולינריות שלנו - מה, מתי ואיך אנחנו אוכלים - הן ההצהרה המדויקת ביותר על זהותנו, מעמדנו ואופיינו.
דעה: הצלחת כלוח מודעות: השבטים החדשים של האוכל
אנחנו נוטים לחשוב על זהות במונחים של דת, לאום או מקצוע, אבל ברילאט-סוואראן טען כי האוכל הוא "תעודת הזהות" הביולוגית שלנו. כיום, הגדרות כמו "חלב שיבולת", "ללא גלוטן", "פליאו", "בד"צ בית יוסף" או "אורגני" הן סממני שייכות שבטיים חזקים יותר מדגלים. הצלחת שלנו הפכה ללוח מודעות פוליטי, בריאותי וחברתי, שמספר לסובבים אותנו לאיזו קבוצה אנחנו משתייכים, לא במה שיוצא מהפה שלנו, אלא במה שנכנס לתוכו. אמור לי מה אתה אוכל ואומר לך מי אתה.
הרחבה: הישראליות בתוך הפיתה: פלאפל, שניצל וזהות
בישראל, המאבק על הזהות מתנהל בתוך הפיתה. הסוציולוג ניר אביאלי מתאר את "הישראליות" דרך אימוץ הפלאפל (מאכל ערבי שהפך למאכל לאומי), השניצל (מאכל וינאי שעבר "גיור") והפיצה כמובן (מאכל איטלקי שעשה עליה). המטבח הישראלי, כמו חלק גדול מהתרבות שלנו, הוא אקלקטי, אוסף של מה שהבאנו איתנו ממצרים, בבל, אירופה וארצות הברית, ויצר את הישראליות והיהדות.
תרבות: מאסטר שף ישראלי: כשהעגבניה מספרת מי אנחנו
בניגוד לגרסאות בחו"ל שמתמקדות בטכניקה ודיוק ("האם הסטייק עשוי מדי?"), הגרסה הישראלית של "מאסטר שף" עסקה פעמים רבות בזהות ורגש ("האם זה כמו שאמא הכינה?" או "איך מרגישה העגבניה?"). המתמודדים לא נשפטים על יצירתיות מופשטת, אלא על היכולת לשחזר את הזיכרון של סבתא מעיראק או מאתיופיה. כשהשופט אייל שני אומר על עגבניה שהיא "תינוקת שנולדה בשדה", הוא בעצם מהדהד את ברילאט-סוואראן: הוא הופך את האוכל מחומר גלם לסיפור פילוסופי על מי שאנחנו ועל האדמה שבה אנו חיים. האדם אינו רק עץ השדה, אלא גם ירק או סטייק בצלחת.