אוכל: החוזה השכוח בין השלטון לעם

מקור: כשהעם מוכן לוותר על הכל בשביל לחם ושעשועים

"מזה זמן רב... איבד העם את התעניינותו בפוליטיקה. העם שבעבר העניק את השלטון, את המשרות, את הלגיונות ואת הכל - כעת מרסן את עצמו, וכמֵהּ בדאגה רק לשני דברים: ללחם ולשעשועים (Panem et circenses)."

(יובנאליס, סאטירות, סאטירה 10; המאה השנייה לספירה)

ביאור: השוחד הזול שהשתיק אימפריה שלמה

המשורר הרומי יובנאליס כותב סאטירה נוקבת על הציבור ברומא הקיסרית. הוא טוען שהאזרחים ויתרו מרצונם החופשי על הזכויות הפוליטיות ועל הדמוקרטיה, תמורת שוחד זול מהקיסר: חיטה בחינם (לחם) וקרבות גלדיאטורים (שעשועים). כשהבטן מלאה והעיניים מרותקות למסך (או לזירה), העם מפסיק למרוד.

דעה: ההיסטוריה נכתבת בקמח, לא בדיו

ההיסטוריה לא נכתבת בדיו, היא נכתבת בקמח. עשיו מכר את בכורתו תמורת נזיד עדשים כי היה רעב, מארי אנטואנט איבדה את הראש בגלל מחסור בבגטים, ו"האביב הערבי" ב-2011 התחיל בכלל בגלל זינוק במחירי הקמח בתוניסיה ובמצרים, לא בגלל מניפסט דמוקרטי. גם בישראל, מחאת 2011 פרצה בגלל גביע קוטג'. המזון הוא החוזה הבסיסי ביותר בין האזרח למדינה - "תספקו יציבות, ולא נשרוף את המועדון". ברגע שהחוזה הזה מופר, שום "שעשועים" או ריאליטי לא יצליחו להחזיק את השלטון.

הרחבה: למה רעב הוא תמיד כשל פוליטי, לא טבעי

הכלכלן זוכה פרס נובל אַמַרְטְיָה סֶן הוכיח במחקרו פורץ הדרך כי רעב המוני מעולם לא התרחש במדינה דמוקרטית ועצמאית עם עיתונות חופשית. הטענה שלו היא שרעב אינו תוצאה של מחסור באוכל, אלא של כשל פוליטי בחלוקה. בדמוקרטיה, הממשלה חייבת למנוע רעב כדי לשרוד את הבחירות הבאות (Poverty and Famines: An Essay on Entitlement and Deprivation, 1981).

כך גם טען לאו דזה, חכם סיני עתיק, בספרו דאו דה צינג, "בבקשו לשלוט באנשים, החכם מרוקן את מוחם וממלא את כרסם; הוא מחליש את שאיפותיהם ומחזק את עצמותיהם. הוא עושה אותם חסרי ידיעה וחסרי תשוקה וגורם לכך שהיודעים לא יעזו לפעול" (לאו דזה, דאו דה צ'ינג בתרגום י' גרואזה וח' קלעי).

תרבות: ארץ העוגות: כשהשובע הופך לסם הרדמה

"ארץ העוגות" (Pieter Bruegel the Elder, 1567). בציור המופתי הזה, ברויגל לוקח את הרעיון של "לחם ושעשועים" עד לקצה הגרוטסקי שלו. הוא מצייר אוטופיה שבה לא צריך לעבוד או לחשוב: גגות עשויים פאי וחזיר צלוי רץ עם סכין בגבו. במרכז שוכבים שלושה גברים - חייל, איכר ומלומד - כולם ישנים, שמנים ומשותקים. המסר חד: כשהבטן מלאה מדי והאוכל מגיע ללא מאמץ, החברה לא משגשגת - היא נרדמת. השובע הוא סם הרדמה פוליטי.