אובדן: המבוך שאין לו יציאה - על התקווה שנותרת בין השלבים

מקור: התקווה שנותרת בכל השלבים

מנגנוני ההגנה הללו [הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון, קבלה]... יחליפו זה את זה או יתקיימו לעתים זה לצד זה. הדבר היחיד שבדרך כלל נותר לאורך כל השלבים הוא התקווה."

(אליזבת קובלר-רוס, "לחיות עם המוות" (פרק 8), 1969)

ביאור: חמישה שלבים שאינם מדרגות

קובלר-רוס, פסיכיאטרית שויצרית-אמריקאית, ביקרה חולים סופניים ושאלה אותם מה הם מרגישים. היא גילתה דפוס: בהתחלה, הכחשה ("זה לא קורה לי"). אחר כך, כעס ("למה לי?"). אחר כך, מיקוח ("רק עוד שנה, אעשה הכל"). אחר כך, דיכאון ("מה הטעם?"). ובסוף, לפעמים, קבלה שקטה. אבל קובלר-רוס הבהירה: זה לא תהליך ליניארי. אדם יכול להיות בקבלה בבוקר ובכעס אחר הצהריים. השלבים הם לא מדרגות שעולים בהן - הם חדרים שנכנסים אליהם ויוצאים מהם ללא סדר. המודל נועד לתת שפה למצוקה, הוא לא מפה בדרך אל האושר.

דעה: כשהמודל הופך למלכודת

המודל של קובלר-רוס הפך למטרה בפני עצמו. אנשים אומרים "אני בשלב הכעס" כאילו זו תחנה ברכבת, ועוד רגע הרכבת תבוא ותיקח אותם לתחנה הבאה. אבל האובדן לא עובד ככה. אין "סוף" לאבל, אין "החלמה" שפירושה חזרה למצב הקודם. מי שאיבד חלק מעצמו - ילד, הורה, אהבה, בריאות - לעולם לא חוזר להיות מי שהיה. הוא נהיה מישהו אחר: אדם שחי עם האובדן ומנהל מערכת יחסים איתו.

התרבות המערבית, שדורשת מאיתנו תמיד "להתקדם", "לצמוח", "להשתפר", מנסה להוציא אותך מהאבל. כל מיני שמות המציאו לצורך לצאת מהאבל, "צמיחה פוסט-טראומטית", "מציאת משמעות", "בניית עמידות", כל אלה הם תיאורים יפים, אבל הם גם דרישה מאנשים שבורים להיות פרויקט של התפתחות אישית. ואולי, לפעמים, צריך פשוט לתת לתקווה לחלחל אל האוויר, בלי לחפש את ה"שלב הבא". קובלר-רוס כנראה צדקה, רק ששימוש שגוי באסטרטגיה שלה עלול רק להזיק.

הרחבה: חשיבה קסומה: לחיות בתוך המבוך

בספר The Year of Magical Thinking" 2005", ג'ואן דידיון מתארת את השנה אחרי מות בעלה הפתאומי. בניגוד למודל של קובלר-רוס, דידיון לא עוברת דרך שלבים - היא תקועה בלולאה של "חשיבה קסומה": "אם אני אתנהג נכון, אם אני אחשוב נכון, הוא יחזור." היא יודעת שזה לא הגיוני, אבל היא לא מצליחה להפסיק. לפעמים התיאור הזה קרוב יותר למציאות מאשר המודל הנקי של חמישה שלבים. האובדן הוא לא מסלול - הוא מבוך. ולפעמים, לא מוצאים את היציאה; פשוט לומדים לחיות בתוך המבוך.

תרבות: געגועים שלא נגמרים

לבסוף חוזרים לחווה אלברשטיין, בשירה 'געגועים'. אלברשטיין מתגעגעת להורים שמתו מזמן, היא ממשיכה כל חייה לשיר לאזניהם, אל השמים, וחוששת עדיין שהם יקראו ביקורות שליליות עליה. היא לא בוכה, היא רק מתגעגעת. מי לא מושיט את ידו בשישי לטלפן לאמא כדי להיות ילד לרגע, עד שנזכר כי היא כבר לא פה עשרים שנה, מברכת שבת שלום מן השמים.