אובדן: כשהרוח עצמה חולה במחלת המוות

מקור: לוקרטיוס על תמותת הנפש

"דַּע לְךָ עוֹד: כְּמִשְׁפַּט הַבָּשָׂר הַסּוֹבֵל מִכָּל חֹלִי,

הַמִּתְיַסֵּר בְּמַכְאוֹב וּמַדְוָה, בְּכָל פֶּגַע וְנֶגַע,

כָּךְ אֶת הָרוּחַ פּוֹקְדִים: הַיָּגוֹן, הָעַצְבוּת וְהַפַּחַד –

וּמִשּׁוּם כָּךְ גַּם אוֹתוֹ יֶאֱסֹף לַמּוֹעֵד מַר הַמָּוֶת.

הֵן עִם חָלְיוֹ שֶׁל הַגּוּף תּוֹעֶה לִפְעָמִים גַּם הָרוּחַ:

דַּעַת־אָדָם תִּטָּרֵף, לְשׁוֹנוֹ תֶחֱנֶה אִמְרֵי־הָבֶל…

וּלְפִיכָךְ אֵין סָפֵק שֶׁהָרוּחַ אַף הוּא זֶרַע־מָוְתָה [יכולה למות],

אִם יִסּוּרֵי־מַחֲלָה אוֹחֲזִים גַּם אוֹתוֹ מִדֵי־פָעַם,

כִּי הַמַּכְאוֹב וְהַחֹלִי – שְׁנֵיהֶם אוּמָנָיו שֶׁל הַמָּוֶת."

לוקרטיוס, "על טבע הדברים", ספר שלישי, שורות 460-472, מאה 1 לפנה"ס (תרגום: שלמה דיקמן; בתמונה: תחילת החיבור, כתב יד בספריית קיימברידג').

ביאור: החירות המטריאליסטית: אין מה לפחד כשאין מי שיפחד

לוקרטיוס הרומי, משורר ופילוסוף אפיקוריאני, מציג כאן תפיסה מטריאליסטית מטלטלת: אין נשמה נצחית. כל מה שאנחנו - המחשבות, הרגשות, הזיכרונות - הוא תוצר זמני של חומר שמסתדר בצורה מסוימת, ובמוות הכל מתפזר. אין גן עדן, אין גיהינום, אין גמול ועונש. יש רק אטומים שנפגשים לרגע ואז נפרדים. לא רק הגוף חושש מן המוות, הרוח גם היא חרדה מפני מותה. לוקרטיוס כותב זאת לא כדי לייאש, אלא דווקא כדי לשחרר: אם אין חיים אחרי המוות, אז אין מה לפחד ממנו. המוות אינו אירוע שמתרחש לנו - כשהוא כאן, אנחנו כבר לא.

דעה: הבעיה עם נחמה שהיא כלום

לוקרטיוס ניסה לתקן ויצא מקלקל. הוא טוען שאם נבין שהמוות הוא כלום, נפסיק לפחד ממנו. אבל זה רק מדחיק את התובנה הבסיסית: אנחנו לא פוחדים מהמוות - אנחנו פוחדים מהאובדן של מה שהשארנו מאחור ומה שלא הספקנו. אדם על ערש דווי לא פוחד מהרגע שבו יפסיק להתקיים. הוא פוחד מהפרידה מאנשים שהוא אוהב, מהרגעים שלא יהיו, מהעולם שימשיך בלעדיו. התורה האפיקוריאנית אומרת: "אל תדאג, אתה לא תרגיש כלום." אבל זה בדיוק מה שמפחיד - שלא תרגיש כלום. לאבד את היכולת להרגיש זו בדיוק ההגדרה של אובדן. לוקרטיוס, בניסיון המדעי שלו להרגיע אותנו, בעצם מחריף את הבעיה: הוא מזכיר לנו שכל מה שאנחנו אוהבים הוא זמני, רעוע, מובטח להיעלם. והידיעה הזו לא משחררת - היא משתקת.

הרחבה: מהסטואים ועד ניכור: מחיר שלוות הנפש

תרבות הסטואים, שצמחה בעקבות האפיקוריאניזם, הציעה מענה אחר לאותה בעיה. מרקוס אורליוס, קיסר רומא ופילוסוף סטואי, כתב ב"מדיטציות" שלו: "כל דבר הוא דעה." מה שאנחנו מפסידים אינו הדבר עצמו אלא הדעה שלנו עליו, ההערכה שלנו אותו. אם נוותר על הדעה הזו, במקרה זה החיים עצמם, נוותר על הכאב. אבל גם כאן יש בעיה: לוותר על הדעה שילד שלך יקר לך, או שבן זוגך חשוב, זהו ניתוק רגשי, לא נחמה. הפילוסופיה העתיקה, ביוון ובהודו, תרבות שעסוקה במרדף אחר אטרקסיה (שלוות נפש), הציעה כלים שעובדים רק אם אתה מוכן לשלם את המחיר: לחיות חיים של ניכור מרוחק מעצמך ומאחרים, לא להתקשר לדבר, כדי שלא לכאוב את הפרידה.

תרבות: סרדנפלוס והיופי של הרס עצמי

ציור "The Death of Sardanapalus" של אז'ן דלקרואה (1827) מתאר רגע של אובדן טוטלי: המלך האשורי סרדנפלוס (דמות בידיונית של קטסיאס, סופר יווני), צופה בהרס עולמו כולו - שורפים את ארמונו, הורגים את פילגשיו ואת סוסיו, מפזרים את אוצרותיו, כשהוא ממשיך להתעלל בנשים כשהוא שיכור. סרדנפלוס יושב בחברה טובה של גיבורי העולם העתיק כמו המלך זימרי (מלכים א פרק טז), נירון קיסר, דנתור ב'שר הטבעות' וקפטן אחאב ב'מובי דיק' שהעדיפו למות מוות אסתטי ונקי מאשר להיאבק בגורל. בימינו זה בשאר אל אסאד, שבשעה שארצו נכבשת ע"י טרוריסטים, הזמין את נשות חבריו לארמונו, ובשעות הפנאי משחק באנגרי בירדס.

הציור רווי בצבעים עזים, תנועה כאוטית, אלימות ארוטית. סרדנפלוס שוכב על מיטתו, צופה בכל זה באדישות מוזרה - כמו איש שהבין שאם הכל נידון להיהרס, אז אין משמעות לעצם הבעלות. זוהי תגובה לוקרטיאנית קיצונית: אם הכל זמני, למה לא להרוס הכל בידיים, כדי לקצר לפחות את זמן האובדן?

את התמונה לא נציג, מפאת כבוד הקהל, ובמקומה שירה של שי-לי עטרי, 'אצלנו בגן'.