אהבה: המרד הגדול נגד המוות והזמן

מקור: כשהשירה נוגעת בנצח

"שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ, כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה... מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ."

(שיר השירים, פרק ח', פסוקים ו'-ז')

ביאור: הכוח שמאחד מול הכוח שמפריד

קשה לחשוב על פסוקי שירה יפים מאלה בתולדות הספרות. האהבה מוצבת כאן ככוח היחיד ביקום ששקול כנגד המוות. המוות הוא כוח של פירוד וכאוס (אנטרופיה), האהבה היא כוח של חיבור ואחדות. הפסוק לא אומר שהאהבה "מתוקה", אלא שהיא "עזה" ו"קשה". זוהי אנרגיה אדירה, טוטאלית, השורדת את חורבן הגוף.

דעה: האהבה כמרד קיומי

אולי בסוף הציניקנים טועים והמיסטיקנים צודקים. אכן, כפי שראינו השבוע, הביולוגיה מרמה אותנו והפסיכולוגיה מסבכת אותנו, אבל יש באהבה גרעין שלא ניתן לרדוקציה מדעית. בעולם שבו הכל בן-חלוף, שבו הכל מתפרק ונשחק, האהבה היא המרד הגדול. היא הסירוב לקבל את המוות כסוף הפסוק. כשאדם אוהב באמת, הוא נוגע בנצח, כי הוא מפקיע את עצמו מהזמן. האהבה היא אולי הדבר היחיד שדי בו כדי להצדיק את הקיום שלנו בעולם.

הרחבה: מיתת נשיקה ושזירה קוונטית

התלמוד (מועד קטן כח,א) מתאר את רגע יציאת הנשמה של משה רבנו (ושל צדיקים אחרים) כ"מיתת נשיקה". המוות אינו חידלון אלא שיא האיחוד הארוטי בין הנשמה לאלוהות. במונחים של הפיזיקה המודרנית, ניתן לחשוב על כך דרך המושג "שזירה קוונטית": שני חלקיקים שקיימו אינטראקציה, ממשיכים להשפיע זה על זה מיידית גם אם יפרידו ביניהם שנות אור. הקשר של הנשמה שעל פי המאמינים ירדה מן השמים, חזק יותר מהמרחב ומהזמן. הם לעולם לא באמת נפרדו. ועתה כשהנשמה עלתה לגנזי מרומים, היא עדיין שזורה בנשמת האהוב שנותר מאחור.

תרבות: שניים שהם אחד: נישואי ארנולפיני

בתמונה מפורסמת של הצייר ההולנדי בן המאה ה-15, יאן ואן אייק, מתוארים נישואיהם של בני הזוג ג'ואנה וג'ובאני ארנולפיני. הציור כולו עסוק בשניים שהם אחד, נר אחד בלבד דולק, ציורי קדושים נוצריים מסביב, הפירות הרומזים על פריון, המקום הוא חדר שינה ולא חופת חתנים בכנסיה, היד הנשבעת של ג'ובאני ועוד. ברית עולם.