אהבה: בין אשליית הטבע לכימיה של הקשר

מקור: שופנהאואר חושף את ה'תרמית'

"כָּל הִתְאַהֲבוּת, אֶתֶרִית [שמיימית] כְּכֹל שֶׁתֵּרָאֶה, מוּשְׁרֶשֶׁת אַךְ וְרַק בַּיֵּצֶר הַמִּינִי... הָאַהֲבָה הִיא אַשְׁלָיָה שֶׁהַטֶּבַע מְסַמֵּא בָּהּ אֶת עֵינֵי הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁיְּשַׁמֵּשׁ כְּלִי שָׁרֵת לְהֶמְשֵׁכִיּוּת הַמִּין."

(ארתור שופנהאואר, "העולם כרצון וכייצוג", כרך ב', פרק 44, 1844)

ביאור: האהבה כמלכודת של הרצון לחיים

שופנהאואר מקדים את דרווין ומציג את האהבה כתרמית. מה שמרגיש כמו התעלות רוחנית הוא בסך הכל מניפולציה של "הרצון לחיים" (כוח עיוור) שגורם לנו להתרבות עם אנשים שלעיתים אנחנו לא סובלים, רק כדי לזרוק אותנו לתוך חיי שעבוד לילודה ולמשפחה ברגע שהמטרה הושגה.

דעה: מעבר לציניות: טבע שמביא גם אושר

גם אם נסתפק בהסבר הביולוגי כי המשיכה המינית אינה אלא דרכו של הטבע להמשכיות והישרדות, אותו טבע דאג שאותה המשכיות תביא יותר מאשר הישרדות, אלא גם אושר, יציבות, שמחה ועונג, בית, קהילה, לא רק בקרב בני אדם. אותה 'מניפולציה' לא מותירה אותנו עייפים ורעבים, משועבדים ומתוסכלים, אלא דווקא מאושרים. כיום, אנו רואים כי המודל שתיאר שופנהאואר מתפשט בעולם, אולם זו נבואה שמגשימה את עצמה.

הרחבה: הכימיה שמאחורי ההתאהבות והמחויבות

המדע המודרני דוחה את הציניות הזו באמצעות הכימיה. שלב ההתאהבות מוצף בדופמין ובנורפינרין, היוצרים תחושת אופוריה, התרגשות ואנרגיה גבוהה. אולם, הגוף לא יכול לעמוד בסטרס הזה לאורך זמן. אחרי 18 עד 30 חודשים, המוח מפסיק לייצר את הכימיקלים הללו, ומחליף אותם באוקסיטוצין וזופרסין כדי לחזק קשרים ארוכי טווח ומונוגמיה. הטבע, או בעיני המאמינים, האל הטוב, דאגו לצייד אותנו בערכה שלמה שנועדה לתחזק קשר זוגי.

תרבות: טריסטן ואיזולדה: אהבה כטרגדיה והרס

באופרה "טריסטן ואיזולדה" מאת ריכרד וגנר (שהושפע עמוקות משופנהאואר), שיקוי האהבה ששותים הגיבורים אינו מביא להם אושר, אלא סבל, טירוף ומוות. המוזיקה הכרומטית, שלא נפתרת לאקורד סיום יציב עד הרגע האחרון של המוות, מדגימה את התשוקה ככוח הרסני שאינו יודע שובע בעולם הזה. אכן, וגנר מימש בחייו את רעיונותיו, שנאה עמוקה ליהודים, בגידה באשתו ופרידה, וחיים אומללים ובודדים. מובאת כאן היצירה כערך לימודי, על שורשי השנאה וההרס העצמי.