אהבה: המסע אל החצי האבוד שלנו

מקור: המיתוס של אריסטופנס: כשהיינו שלמים ונחצינו לשניים

"... אז היה מין אנדרוגינוס, אשר צורתו ושמו היו מורכבים משניים, זכר ונקבה. לפנים הייתה בבני האדם צורה שונה... כל דמות של אדם הייתה עגולה, גבו וחזהו כעין כדור... והיו לו שני פרצופים על צוואר עגול אחד... ושני פרצופים אלו שפנו לצדדים הפוכים היו מחוברים בראש אחד. ונוראים היו ברוב כוחם וחזקתם, וברוב לבבם תקפו את האלים. זאוס רצה להענישם ואמר 'אחצה כל אחד לשניים'... ומאז, כל אחד מאיתנו הוא אפוא רק חציו של אדם, וכל אחד מבקש תמיד את חציו המתאים לו... האהבה אינה אלא השם לתשוקה ולרדיפה אחר השלמות."

(אפלטון, המשתה, נאום אריסטופנס, יוון המאה ה-4 לפנה"ס)

ביאור: החיפוש הנואש אחר החצי השני

בדיאלוג המפורסם של אפלטון, המחזאי אריסטופנס מציג מיתוס בריאה גרוטסקי: בני האדם היו פעם יצורים עגולים בעלי ארבע ידיים, ארבע רגליים ושני פרצופים. הם היו חזקים כל כך עד שאיימו על האלים. זאוס, כדי להחלישם מבלי להשמידם, חצה אותם לשניים. מאז, כל אדם הוא רק "חצי", והאהבה אינה אלא הכמיהה הנואשת, הביולוגית כמעט, למצוא את החלק שנגדע מאיתנו כדי לחזור ולהיות שלם אחד.

דעה: אהבה כנכות: כשהרומנטיקה נפגשת עם הטראגדיה

הרומנטיקה מספרת לנו שאהבה היא מתנה, אבל אריסטופנס חושף אפשרות אחרת, אהבה היא נכות. היא אינה "ערך מוסף" לחיים, אלא עדות לפגם בייצור שלנו. האדם המאוהב אינו אלטרואיסט שרואה את הזולת, הוא נרקיסיסט שמחפש כל ימיו מי שתשלים אותו. המרדף הזה הוא טראגי מעיקרו, כי לעולם לא נוכל באמת להתאחות פיזית עם אדם אחר. אנחנו נידונים לחיים של חיכוך אינסופי, שני שברים שמנסים להתאים את הקצוות המשוננים שלהם זה לזה בכוח, וקוראים לכאב הזה "תשוקה". ההיסטוריה של הגירושין היא בסך הכל ההיסטוריה של הדבק שלא החזיק מעמד.

הרחבה: בין חוסר פסיכולוגי לבחירה חופשית

הפסיכואנליטיקאי ז'אק לאקאן לקח את הרעיון הזה צעד אחד רחוק יותר אל התהום. לשיטתו, "האהבה היא להציע את עצמנו למישהו שרוצה דווקא את שאין לנו". האהבה מבוססת על חוסר. אנחנו אוהבים כדי למלא חלל, אבל מכיוון שהחלל הוא בנפש ולא בגוף, שום אדם חיצוני לא באמת יכול למלא אותו. לאקאן סובר שהאהבה היא האשליה שאפשר לסתום חור פסיכולוגי באמצעות גוף ביולוגי.

לעומת זאת במדרש (בראשית רבה ח) יש התייחסות לדברי אריסטופנס: האל לא סתם חתך אותם, אלא "ניסר" אותם והרחיקם זה מזה. ההבדל הקריטי מהמיתוס היווני הוא המטרה: בעוד שאצל אפלטון החיתוך הוא עונש וחולשה, ביהדות הנסירה היא התפתחות. רק כשהם נפרדים ועומדים זה מול זה ("עזר כנגדו"), הם יכולים לבחור באהבה. האחדות הכפויה היא חסרת משמעות; רק הפירוד מאפשר את הבחירה החופשית להתחבר מחדש פנים אל פנים.

תרבות: הנשיקה המכוסה: כשהאינטימיות נשארת מעבר להישג יד

הציור "הנאהבים" (The Lovers, 1928) של רנה מגריט. זוג מתנשק כשראשיהם עטופים בבד לבן, כך ששפתיהם לעולם לא נפגשות באמת. זוהי ההמחשה הוויזואלית המדויקת לטרגדיה האפלטונית: אינטימיות מוגבלת על ידי עיוורון, כמיהה למגע שלעולם נשארת חסומה על ידי המסך שבינינו לבין האחר.