תקווה: הציפור הנצחית ששרה בתוך הנשמה ללא מילים

מקור: הציפור עם הנוצות: שירה של אמילי דיקינסון

"הַתִּקְוָה הִיא הַדָּבָר עִם הַנּוֹצוֹת –

הַשּׁוֹכֵן בְּתוֹךְ הַנְּשָׁמָה –

וּמְזַמֵּר אֶת הַלַּחַן לְלֹא מִלִּים –

וּלְעוֹלָם אֵינוֹ חָדֵל – כְּלָל –"

(אמילי דיקינסון, כל השירים, שיר מס' 254).

ביאור: מנגינה ללא מילים: התקווה כאינסטינקט קדום

המשוררת האמריקאית אמילי דיקינסון (המאה ה-19) מגדירה את התקווה לא כרעיון אינטלקטואלי אלא כאוושה ("הדבר עם הנוצות"). התכונה החשובה ביותר של הציפור הזו היא שהיא שרה "ללא מילים". התקווה היא אינסטינקט קדום, לא מילולי. היא לא דורשת הסברים הגיוניים, ניתוחים פוליטיים או טיעונים משכנעים. היא פשוט שם, "שוכנת בנשמה", וממשיכה לשיר את המנגינה שלה גם כשיש סערה בחוץ, ללא תלות בנסיבות.

דעה: החוצפה של התקווה: כשהחיים חזקים מההיגיון

יש משהו "חצוף" בתקווה של דיקינסון, היא לא מבקשת רשות להתבסס על השכל הישר. בעולם המודרני אנחנו רגילים לחפש סיבות רציונליות לקוות (נתונים כלכליים, הסכמים מדיניים). דיקינסון טוענת שהתקווה היא כוח ביולוגי, עקשן ובלתי נלאה, שקיים בנו מעצם היותנו חיים. הניסיון "להסביר" למה יש תקווה הוא שמחליש אותה, כי הוא מעביר אותה למגרש של המילים וההיגיון, שם היא עשויה להפסיד. התקווה הכי חזקה היא זו שאין לה מילים. אולי משום כך מדד האושר בישראל הוא אחד מן הגבוהים בעולם, בלי קשר למציאות החיים שלנו כאן.

הרחבה: מתושלח: גלעין בן אלפיים שנה שסירב למות

בשנות ה-60, בחפירות במצדה, נמצאו גלעיני תמר עתיקים מימי המרד הגדול (לפני כ-2,000 שנה). במשך עשרות שנים הם שכבו במגירה במוזיאון, נראים מתים ויבשים. בשנת 2005, חוקרת ישראלית (ד"ר שרה סלון) החליטה לנסות לשתול אחד מהם. בניגוד לכל הסיכויים המדעיים, הגלעין נבט. העץ, שזכה לשם "מתושלח", צומח היום בקיבוץ קטורה, אולם הוא זכרי ללא פירות. מאז נמצאו והונבטו גרעיני תמרים עתיקים והצמיחו פירות. סיפורו של מתושלח הוא ההוכחה המדעית ל"ציפור" של דיקינסון שלעולם אינה חדלה: כוח החיים (התקווה) מסוגל להיכנס לתרדמת של אלפיים שנה, ודי במעט מים - הוא מתפרץ מחדש.

תרבות: חומות של תקווה: הדיאלוג בין אשליה לחירות

הדיאלוג המרכזי בסרט "חומות של תקווה" (1994) הוא בין אנדי דופריין, האסיר, לבין חברו רד. אנדי טוען: "תקווה היא דבר טוב, אולי הטוב שבדברים, ושום דבר טוב לא מת לעולם". רד, הציניקן, טוען שתקווה היא "דבר מסוכן" שיכול לשגע אדם בכלא. הסרט הוא מאבק בין התפיסה שהתקווה היא אשליה מסוכנת, לבין התפיסה שהיא הכלי היחיד שחוצב דרך בקירות-אבן (תרתי משמע). לבסוף, זהירות ספויילר!!, שניהם מצליחים להגיע אל החופש, האחד בזכות תקוותו, והשני בזכות תקוותו של הראשון.