תקווה: המנגינה שנשארת כשכל המיתרים נקרעו

מקור: הבחנה מהותית: כשהמשמעות חשובה יותר מהתוצאה

"תקווה איננה האמונה כי דבר-מה יסתיים בטוב, אלא הוודאות כי יש לדבר-מה משמעות, ללא קשר לתוצאה... זהו מצב של הרוח, כיוון של הלב; היא מתעלה מעבר לעולם הנחווה באופן מיידי, ומעוגנת במקום כלשהו מעבר לאופק."

(ואצלב האוול, הפרעה לשלום, 1986, שיחה עם קארל הוויז'דלה, פרק 5)

ביאור: לנגן מנגינה במיתר אחד: ההבדל בין תקווה לאופטימיות

ואצלב האוול, המחזאי שהפך לאסיר פוליטי ולבסוף לנשיא צ'כיה, משרטט קו הפרדה חד בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות היא הערכה מקרית ולעיתים נאיבית שהעתיד יהיה ורוד. תקווה, לעומת זאת, היא עמדה מוסרית, ידיעה שמעשיי עתה הם נכונים ובעלי ערך פנימי, גם אם אכשל, וגם אם הסוף יהיה טראגי. האדם המקווה אינו מתכחש לחושך שבחוץ, ובכל זאת בוחר להדליק נר כי לנר יש משמעות, גם אם הוא לא בטוח שהשמש תזרח מחר.

דעה: לשחרר את התקווה מכבלי הפחד: מבט פילוסופי

ברוך שפינוזה, הפילוסוף היהודי-הולנדי, טען ב"אתיקה" שלו כי "אין תקווה ללא פחד, ואין פחד ללא תקווה", שכן שניהם נובעים מאי-ודאות לגבי העתיד. הפרשנות של האוול מציעה דרך מילוט מהמעגל הזה. אם התקווה תלויה בתוצאה החיצונית - היא תמיד תהיה מלווה בחרדה. אך אם התקווה היא פנימית (המשמעות שאני יוצק למעשיי), היא הופכת לחסינה בפני פחד. אדם שנוטע עץ בידיעה שלעץ יש ערך עצמי, לא משותק מהפחד מפני הבצורת כמו אדם שנוטע רק כדי לאכול את הפרי.

הרחבה: עוד לא אבדה: הפרדוקס היהודי של שירת העתיד מלב שבור

הרב יונתן זקס בספרו "לרפא עולם שבור" טען שהיהודים מעולם לא היו אופטימיים - ההיסטוריה שלנו לא אפשרה זאת - אבל הם תמיד היו "אנשי התקווה". ההוכחה המובהקת לכך היא ההמנון הלאומי "התקווה": המילים הן דיאלוג מתריס עם העבר היהודי: בחזון העצמות היבשות (יחזקאל פרק לז) מצטט הנביא את העם המיואש שאומר: "אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ". בא נפתלי הרץ אימבר והוסיף מילה אחת ששינתה את ההיסטוריה: "עוֹד לֹא אָבְדָה תִקְוָתֵנוּ". זהו הפרדוקס היהודי: היכולת לשיר על עתיד מתוך מנגינה של לב שבור, ולהשיב תשובה אקטיבית לייאוש העתיק ביותר. אימבר גם לא מתיימר לומר שיהיה בהכרח טוב, או שהתקווה ניצחית. תקוותינו טרם אבדה, בינתיים אנחנו מקווים. ודי בזה, תקווה לרגע זה.

תרבות: הדמות השפופה שמנגנת בחושך: אייקון התקווה האמיתית

הציור "תקווה" (Hope) של הצייר ג'ורג' פרדריק ווטס (1886, סימבוליזם). בניגוד לדימויים המקובלים של תקווה כאישה קורנת המביטה לשמיים, ווטס מצייר דמות שפופה, מכוסת עיניים, יושבת על הארץ (ולא בשמיים), ומנגנת בלירה (נבל) שנותר בה רק מיתר אחד שלם. הציור הפך לאייקון עולמי כי הוא מתאר את התקווה האמיתית: היכולת להמשיך ולנגן את המנגינה על המיתר האחרון שנותר, גם כשהעיניים מכוסות ואי אפשר לראות את האופק.