תקווה: האם היא התרופה שהושארה לנו, או הצרה הגרועה ביותר?

מקור: כד פנדורה: כשהתקווה נותרה בפנים

אַךְ הַמִּכְסֶה הַגָּדוֹל מִן הַכַּד בְּיָדֶיהָ הֵסִירָה אָז הָאִשָּׁה [פנדורה] וַתְּפִיצֵם - אֲסוֹנוֹת וּמַדְוִים לִבְנֵי חֶלֶד [לכל העולם]. רַק הַתִּקְוָה לְבַדָּהּ בְּמִשְׁכַּן נֶאֱמָן וּבָטוּחַ תַּחַת שְׂפָתוֹ שֶׁל הַכַּד נִשְׁאֲרָה וְלֹא עָפָה הַחוּצָה, יַעַן קָדַם הַמִּכְסֶה וְסָגַר מִלָּצֵאת בְּעָדְנָה.

(הסיודוס, מעשים וימים, שורות 94-98 (יוון העתיקה, המאה ה-7 לפנה"ס). תרגום שפאן.)

ביאור: מתנה או עונש? התקווה שנכלאה בכד

במיתוס היווני המכונן, האלים מענישים את בני האדם, ופנדורה (הלחם של המילים Pan - "כּל" ו-Doron - "מתנה") פותחת כד שניתן ע"י האלים, ומשחררת לעולם את כל הצרות: מחלות, קנאה, זקנה ומוות. ברגע האחרון היא סוגרת את המכסה, ורק התקווה (Elpis) נשארת כלואה בפנים. השאלה הפילוסופית הגדולה שמלווה את המיתוס היא: מה עשתה התקווה בתוך כד מלא בצרות? האם היא ה"תרופה" שהאלים השאירו לאדם, או שמא היא הצרה הגרועה מכולן, שרק נשארה לכודה? האם להיות 'אסיר תקווה' פירושו להיות במאסר של ציפיות לא ריאליות, או שמא טוב הוא להיות שבוי בקסמה של התקווה?

דעה: ניטשה מול האבולוציה: התקווה כעינוי או כהצלה

הפילוסוף פרידריך ניטשה (בספרו אנושי, אנושי מדי, פסקה 71) טען שהתקווה היא "הרע מכל הרעים, שכן היא מאריכה את עינויי האדם". לשיטתו, אם אדם יודע שאין סיכוי, הוא משלים עם גורלו ומוצא שלווה. התקווה היא אשליה שגורמת לנו להמשיך לסבול בציפייה למשהו שלא יקרה.

אולם, הקריאה ההפוכה היא שהתקווה היא מנגנון ההגנה שהאלים (או האבולוציה) העניקו לאנושות כדי לא להתאבד מול הזוועות שיצאו מהתיבה. העובדה שהיא נשארה "בפנים" (אצלנו) היא הדבר היחיד שמאפשר לאנושות לשרוד את שאר תכולת הכד. אפשר להניח כי הכד של פנדורה הוא הרחם, ופתיחתו פירושה לידה שמביאה לעולם את כל האנשים הנושאים רוע ושנאה, ואנו עדיין מחכים למשיח, שטרם נולד, כדי להביא תקווה.

הרחבה: "אולי יש תקווה": התקווה המינימליסטית של איכה

במגילת איכה, בשיא החורבן של ירושלים, מופיע פסוק שמציג תקווה מסוג אחר לגמרי מהתקווה הניטשיאנית:

"יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה" (איכה ג כט).

הפסוק המצמרר הזה מציג תקווה מינימליסטית, כמעט נואשת. האדם מושפל עד עפר, שותק, ועדיין מחזיק במילה "אולי". היהדות רואה ב"אולי" הזה את הסדק הצר דרכו יכול האור להיכנס. הענווה ("יתן בעפר פיהו") היא שמכינה את הכלי לקבלת התקווה, בניגוד ליוהרה היוונית.

תרבות: קפקא והתקווה הטרנסצנדנטית: "יש המון תקווה – אבל לא בשבילנו"

כשחברו מקס ברוד שאל את קפקא האם יש תקווה לעולם הזה, קפקא (הידוע בראייתו הקודרת והבירוקרטית) ענה את המשפט המפורסם והחידתי:

"יש המון תקווה, אינסוף תקווה - רק לא בשבילנו."

זוהי פרשנות אכזרית למיתוס פנדורה: התקווה קיימת בתוך הכד, היא ישות אובייקטיבית בעולם, אולי אלוהים יגאל את היקום יום אחד - אבל אנחנו, בני האדם הקטנים שנמחצים תחת הגלגלים, לא נזכה להנות ממנה. זוהי "תקווה טרנסצנדנטית" שלא מנחמת את היחיד, אלא רק מאשרת שיש סדר כלשהו ביקום, גם אם הסדר הזה דורס אותנו. רבים מספריו וסיפוריו של קפקא מתארים עולם שכזה, ציני, עייף וללא פשר.