שתיקה: כוחה של הדומיה בפני הגורל ומסתרי הנפש

מקור: שתיקות מכוננות: מאהרן ועד אסתר

"וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ, וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת. וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', וַתֹּאכַל אוֹתָם, וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר 'בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד'. וַיִּדֹּם אַהֲרֹן."

"אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ" (מגילת אסתר פרק ב, פסוק כ): מְלַמֵּד שֶׁתָּפְשָׂה שְׁתִיקָה בְעַצְמָהּ כְּרָחֵל זְקֶנְתָּהּ שֶׁתָּפְשָׂה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה, עָמְדוּ כָּל גְּדוֹלֵי זַרְעָה בִּשְׁתִיקָה. רָחֵל תָּפְשָׂה פֶּלֶךְ שְׁתִיקָה, רָאֲתָה סִבְלוֹנוֹתֶיהָ בְּיַד אֲחוֹתָהּ, וְשָׁתְקָה. בִּנְיָמִין בְּנָהּ תָּפַשׂ בִּשְׁתִיקָה, תֵּדַע שֶׁאַבְנוֹ שֶׁהָיְתָה בַּחשֶׁן הָיְתָה יָשְׁפֵה, לוֹמַר יוֹדֵעַ הָיָה בִּמְכִירַת יוֹסֵף וְשׁוֹתֵק. יָשְׁפֵה - יֵשׁ פֶּה וְשׁוֹתֵק. "שָׁאוּל בֶּן בְּנָהּ" (שמואל א י, טז): וְאֶת דְּבַר הַמְלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ. אֶסְתֵּר - "אֵין אֶסְתֵּר מַגֶּדֶת מוֹלַדְתָּהּ וְאֶת עַמָּהּ".

(ספר ויקרא פרק י, פסוק ג; אסתר רבה פרשה ו, פיסקה יב; בתמונה: "עונש נדב ואביהוא", ג'יימס טיסו, 1896)

ביאור: שושלת השתיקה של רחל ובניה

הפסוקים והמדרשים שמים לפנינו כמה שתיקות חשובות במקרא. אהרן שותק למראה בניו המתים, באחד הרגעים החשובים בתולדות ישראל, הקמת משכן, בית לפולחן לאלוהי ישראל. רחל שתקה ולא הסגירה את העובדה שלאה עמדה תחת חופת יעקב ולא היא, יוסף לא מסגיר לאביו את מה שעשו לו אחיו, שאול המלך לא מגלה לדודו כי הוא נמשח למלך ישראל לפני רגעים אחדים, אסתר שותקת ולא מספרת שהיא בת לעם ישראל. מלבד אהרן, כל האנשים הללו הם בני רחל, משבטי יוסף ובנימין.

דעה: גוונים שונים של דומיה: בין התבטלות לכבוד

לא כל שתיקה דומה לרעותה. אהרן שותק, ושתיקתו מביעה התבטלות כלפי האל, או אולי דווקא מחאה, רחל שותקת כדי שלא לבייש את אחותה, כך גם יוסף שלא רוצה לבייש את אחיו. שאול מצטנע ולא מספר למשפחתו כי נמשח למלך, אולי גם מחשש ללעג וחוסר אמון מצידם, ואסתר שותקת במצוות מרדכי ולא מספרת על מוצאה מסיבות פוליטיות, ומתוך חשש. המדרש לא מרמז האם שתיקות אלו היו חיוביות או לא, האם היו נכונות או שגויות, לא זה הנושא. המדרש אסף את שתיקות רחל, בניה ובנותיה, כדי לתאר את רחל שהנביא ירמיהו (פרק לא) מתאר. רחל, העומדת ברמת בנימין (או ברמת אפרים לפי דעות אחרות), מבכה על בניה, ממאנת להינחם. רחל רק בוכה, לא מדברת, אפילו לא מתפללת, רק בוכה. את הבכורה של העם היהודי נטלו בניה של לאה, בראשם שבט יהודה, אולם רחל היא זו שנזכרת בתולדות ישראל כזו שבשתיקתה נתנה מקום ללאה אחותה, ובבכיה הצילה את בניה.

הרחבה: שתיקה כהלכה: כבוד ומורא במבחן הגורל

רמב"ם משנה תורה, הלכות ממרים פרק ו, הלכה ז:

"עַד הֵיכָן הוּא כִּבּוּד אָב וְאֵם? אֲפִלּוּ נָטְלוּ כִּיס שֶׁל זְהוּבִים שֶׁלּוֹ וְהִשְׁלִיכוּ בְּפָנָיו לַיָּם לֹא יַכְלִימֵם וְלֹא יְצַעֵר בִּפְנֵיהֶם וְלֹא יִכְעֹס כְּנֶגְדָּם, אֶלָּא יְקַבֵּל גְּזֵרַת הַכָּתוּב וְיִשְׁתֹּק. וְעַד הֵיכָן מוֹרָאָן? אֲפִלּוּ הָיָה לוֹבֵשׁ בְּגָדִים חֲמוּדוֹת וְיוֹשֵׁב בָּרֹאשׁ בִּפְנֵי הַקָּהָל וּבָא אָבִיו וְאִמּוֹ וְקָרְעוּ בְּגָדָיו וְהִכּוּהוּ בְּרֹאשׁוֹ וְיָרְקוּ בְּפָנָיו לֹא יַכְלִימֵם אֶלָּא יִשְׁתֹּק וְיִירָא וְיִפְחַד מִמֶּלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים שֶׁצִּוָּהוּ בְּכָךְ".

שתיקה הלכתית זו היא שתיקתם של אהרן ויוסף, ושתיקתה של רחל ואסתר. זו שתיקה בתוך המשפחה, שתיקה של ענווה אל מול גורל ושתיקה של כבוד אל מול עוול. כמו מול הקב"ה, כך מול ההורים, צריך אדם לעמוד בדומיה ולקבל את גורלו. לא מדובר על קבלת הדין במובן של השלמה עם הגורל והבנה כי כך צריך להיות, אלא למרות שיש סיבות טובות לכעס ולמחאה, ולמרות שאיננו מקבלים את הדין, עדיין יש לעמוד בדומיה, כדי לכבד ולירא, לא בהכרח לוותר.

תרבות: סינגוגה אילמת: כוח השתיקה בתרבות המערב

שתי הדמויות הללו הן אקלזיה וסינגוגה. האחת משמאל מייצגת את בית הכנסת, את היהדות, עיניה מכוסות, ראשה חפוי, ספרה מט לנפול והמטה שבידיה שבור, והשניה היא הכנסיה הגאה, הנושאת עיניה לאופק, מטה המלכות שלה שלם ונישא. היהדות אילמת, אבודה, הנצרות חזקה ושולטת. כמו רחל העומדת ברמה, קולה נאלם ורק בכיה נשמע, כך סינגוגה שאין מילים בפיה, וספרה נשמט, ושתיהן נענו לבסוף ובניהן שבים לגבולם. הנצרות גם היא שינתה את טעמה וכבר לא מציגה את סינגוגה כעלובה וחלשה, אפילו בפסלים. בפנסילבניה, ארה"ב, הוקם פסל חדש של שתיהן, הפעם באופן שיוויוני ומכבד (תמונה מויקיפדיה, ערך 'אקלזיה וסינגוגה').