שתיקה: כשהדומיה הופכת לאמנות ההתבוננות האבודה

מקור: קולות הדומיה במערבולת המילים

בהמולה הבלתי פוסקת של מלחמת הדעות וההשקפות שמתחוללת בחברה הישראלית, מן הראוי להיזכר באותם אזורים של התודעה שההמולה מנסה לפלוש אליהם, אך הם הודפים שוב ושוב את המתקפה הבלתי פוסקת של התקשורת, הפוליטיקה ואפילו הספרות והשירה. מחוזות השתיקה שייכים לאותם אזורים של התודעה שמעדיפים את הדומייה על פני ההמולה, ככלי מרכזי לעיצוב זיכרון, שכחה או זהות. שתיקה אינה שכחה. היא עלולה ברבות הימים להיות לשכחה, אם כזאת גזר הזיכרון הלאומי, בהנחה שקיים זיכרון קולקטיבי או שכחה קולקטיבית… הדור הנוכחי הוא דור של שבירת שתיקות במובנים תרבותיים כלליים יותר. זהו דור הלהג הבלתי פוסק, שחבריו חולקים ביניהם בפייסבוק כל רמז של חוויה. החיפוש הבלתי נלאה של המדיה אחרי ריגושים גורם לחשיפה מוגברת ולהעצמה של אשמה, חטא, כאב או אובדן... השתיקות, במידה שהן קיימות, נוגעות יותר לחרדת מלחמה, לגילוי פחד, לרתיעה בקרב, לטעויות העולות בחיי אדם. הן גם נוגעות לעמידות אחוות החיילים בתנאי מצוקה. כיום, קשה למצוא בחברה האזרחית שתיקות שחורגות מעבר לדרמה המשפחתית. הנורמות השתנו, האתוס התחלף. תם זמן השתיקה.

(אניטה שפירא, על השתיקה)

ביאור: כשהפטפוט מונע את גיבוש הזיכרון

פרופ' אניטה שפירא מתארת את המלחמה הפנימית האישית והקולקטיבית במדינת ישראל, בין הדיבור לשתיקה. המולת הפטפוט האינסופית במלחמת השבטים במדינה לא מאפשרת שתיקה, וללא שתיקה לא מתעצב זכרון, וממילא גם לא זהות. הדיבור האינסופי לא נח לרגע, משנה גירסאות, ממשיך הלאה ושוכח את הדיבור של אתמול. אין זמן להפנמה, כי צריך לדבר ולהתרגש, להתחדש ולהשתנות, ולכן אין גיבוש זהות או זכרון, וגם שכחה אין. שותקים את רק אלו שבפוסט טראומה, אלו שראו את שדות הקטל ואת מצוקת המלחמה, כל השאר בפייסבוק, מלהגים, מעלים פוסט ועוד אחד, ודבר לא חשוב חוץ מהרגע.

דעה: להיות בתוך הדברים: הפילוסופיה של השתיקה

הדומיה אינה זקוקה למילים, היא התכנסות אל הדברים עצמם, ללא תיאור מילולי. הדיבור מותיר את הדובר מחוץ לדברים, מדבר עליהם אך לא נמצא בתוכם, והשתיקה מאפשרת להיכנס פנימה, אל הדברים עצמם, אל הפנמה וכוונה. "מילים קיימות עבור המשמעות, אולם משתפסת את המשמעות, אתה יכול לשכוח את המילים. מי ייתנני אדם ששכח את המילים כדי שאוכל להחליף איתו מילה". (מתוך קולות האדמה, צ'ואנג טסה). הדיבור המהוסס, השותק, מכיל בתוכו מטענים רבים של משמעות, מילה אחת נושאת בתוכה שדה סמנטי גדול, בעוד מילים ארוכות אין בתוכן אלא מה שנאמר, ללא סוד, ללא חיפוש וללא עומק. השתיקה בימינו, אומרת שפירא, היא נחלת אלו שאיבדו את יכולת הדיבור, לא מפני שהם מעבר למילים, אלא מפני שהם איבדו את היכולת להיות בתוך הדברים, לחיות חיים ממשיים, והם מחוץ למציאות.

הרחבה: דיבור כשתיקה: המימד האמפתי של התקשורת

ילדות מתחילות לדבר מהר יותר מילדים ועושר שפתן גדול יותר. כשהן גדלות, הן הופכות ליותר תקשורתיות מגברים ומנוסות יותר בביטוי רגשותיהן. מחקרים העלו כי, כישוריהן של נשים עולים על אלה של גברים, לא רק בתחום התקשורת הוורבלית, אלא גם בתקשורת הלא מילולית, בהקשבה, בפענוח הבעות פנים, בהיענות ובהבנת מסרים.

שיחת נשים, לטענת הפרופסור היהודי-בריטי לפסיכולוגיה ולפסיכיאטריה סיימון בארון-כהן, היא שיתופית, הדדית, רגשית ומתחשבת. שיחה גברית עשויה להתנהל כך: "אני מצטער, אבל אתה טועה". מה שבשיח הנשי עשוי להיתפס כהבדל בין דעות, עשוי להתפרש בשיח הגברי כעניין של עובדה ולא תיתכן אלא, תשובה אחת נכונה.

פרופ' בארון-כהן טוען גם כי נשים הרבה יותר אמפתיות מגברים. ואכן, מחקר עדכני שבדק נתונים מ-90 מדינות ונערך על ידי Hay Group מצא כי נשים נתפסות ב-45% יותר מגברים כמפגינות אפתיה באופן קבוע.

העובדה שנשים מדברות אינה מעידה על רדידות, משום שנשים גם מקשיבות יותר. הדיבור אינו רק אמצעי להסביר או לבקש, אלא לשם תקשורת, אמפתיה והתחשבות. זהו דיבור חולין שהוא למעשה גם שתיקה, לא הדיבור עיקר, אלא הקשר. לא חשובה בעינינו מהימנות המחקר משום שגם גברים וגם נשים עשויים להיתרם מהאפשרות לדבר, דיבור שאינו מרחיק, אלא דווקא פנימי, כמו מדיטציה.

תרבות: אמנות השתיקה: כשהריק מתמלא במשמעות

בתחילת שנות ה-50 של המאה ה-20, שני חברים טובים החליטו כי השתיקה מכילה בתוכה צלילים ותמונות. האחד, ג'ון קייג', יצר יצירה מוסיקלית שהפרטיטורה שלה מנחה שלא לנגן כלל בכלי הנגינה במשך כל זמן היצירה. אורך היצירה הוא 4 דקות ו-33 שניות, ומכאן שמה, 33'4. השני, רוברט ראושנברג, צייר בצבע לבן על קנבס, סדרת ציורים שכולה רק לבן על קנבס. אומנים שונים, החל מסוף המאה ה-19 ועד היום, בוחרים לעיתים למצוא את האמנות דווקא בשתיקה. קייג' טען כי יצירתו זו היא החשובה שביצירותיו, ומולו כמובן עמדה ביקורת חריפה על הניהליזם והשרלטנות שבדבר. (נעם שריף, קונצרט ללא צלילים, מעריב 1982. מארכיון הספריה הלאומית).