כוחה של שתיקה וחשיבות הדיבור: מתי המילים מרפאות ומתי הן פוצעות?

מקור: הדיאלוג הקלאסי: שני סניגורים לפני אדריאנוס

"ותדבר מרים ואהרן" - אמר רבן שמעון בן גמליאל: כל ימי גדלתי בין החכמים ולא מצאתי לגוף טוב משתיקה. אמרו רבותינו: שני סניגורים היו עומדין לפני אדריינוס, היה אחד מהן מלמד על הדיבור שהוא יפה, ואחד מלמד על השתיקה שהוא יפה. אמר לו האחד: אדוני, אין טוב מן הדיבור, אילולי הדבור היאך הכלות מתקלסות? והיאך היה משא ומתן בעולם? והיאך היו הספינות פורשות בים?... מיד בא לדבר זה שמלמד על השתיקה שהיא יפה, עמד אותו שהיה מלמד על הדיבור וסטרו על פיו. אמר לו המלך: למה סטרת אותו? אמר לו: אדוני, אני למדתי מן הדבור על הדבור וזה בא ללמד משלי על שלו?! אמר שלמה: לא אמר הקדוש ברוך הוא שתאלם פיך ותהא יושב ושותק כחרש, אלא "וחושך שפתיו" (משלי י יט) מלהסיח בחברו, תן דעתך שלא תענש!

(ספר במדבר פרק יב, פסוק א, ילקוט שמעוני תורה רמז תשלז)

ביאור: מי מנצח? כשהשתיקה מודה בתבוסתה

במקור שלפנינו, ממש כמו דיאלוג אפלטוני, עומדים שני נואמים, האחד צריך לדבר בשבח הדיבור וחבירו בשבח השתיקה. ללא דיבור איך נשבח את הכלות ביום חתונתן, וכיצד ננהל משא ומתן או נשיר שירי עבודה? אם האדם ישתוק, כל העולם יעצור, אומר סניגור הדיבור. סניגור השתיקה לא יכול לקבל את זכות הדיבור, וממילא לא יכול להגן על עצמו. המדרש מסכם כי יש ערך לדיבור, כל עוד הוא לא מזיק ופוגע באחרים. וגם אלוהים עצמו לא שותק אל מול עוולה ודיבור רע, גם אם אתה אהרן הכהן או מרים הנביאה, אליהו הנביא או ישעיהו, האומרים לשון הרע.

דעה: תרבות של דיבור: למה יהודים לא יכולים לשתוק

בתרבויות המזרח יש ערך לשתיקה, ואילו במערב השתיקה היא הודאה באשמה, סימן לפסיביות ואזלת יד. למרות שהתנ"ך וחכמי ישראל משבחים לעיתים את השתיקה, הרי הדיבור הוא העיקר. מכל העמים, יהודים וודאי עסוקים במילים, בדיבור אין סופי, פטפטת או לימוד, חברותא או ויכוח פוליטי. המדרש מלגלג על השתיקה, שתיקה שמודה בחולשתה ונחיתותה, שתיקה שלא יכולה להסביר את עצמה, ומה שלא יכול להסביר את עצמו, לא קיים. חכמי ישראל, ככל שהם רואים בדיבור ערך, להם יש זכות מליאה לדבר בשבח השתיקה. ברור כי תרבות של דיבור היא גם תרבות של פטפטת, לשון הרע, הבטחות שווא ורטוריקה ריקה מתוכן, והיא זקוקה לרגולציות של הדיבור והמלצה לשתוק היכן שהדיבור מיותר.

הדיבור הראוי הוא דיבור-התגלות פנימי, מהותי, כזה שהמשתתפים בו מגלים זה-לזה את מה שיש בליבם וכך מתרחש מפגש. הדיבור הבלתי-ראוי הוא כזה שהמשתתפים בו אינם משיחים את ליבם אלא "מסיחים בחבריהם" – דיבור של הולכי-רכיל שניתן לתארו אולי כ"שיחת צד ג'". דיבור כזה שאין בו מאומה מן המפגש – על אודותיו מוטב לשתוק.

הרחבה: אדריאנוס והמלחמה על המילים: מחיקת שם ישראל

אדריאנוס, קיסר רומא בין השנים 117-138 לספירה, החל את דרכו כקיסר מתון וסבלני, ואף אישר לרגע בניית מקדש חדש במקום זה שחרב. אולם לבסוף גזר גזירות שמד קשות כנגד השבת, ברית המילה, סמיכת חכמים, קיום בתי מדרש, בתי כנסת ובתי דין, קריאת התורה ועוד. הרשימה הארוכה של גזירות כוללת בתוכה איסורי דיבור רבים – תפילות, בתי דין, בתי מדרש, לימוד תורה ועוד, ואנו נוכחים כי אדריאנוס מבין היטב את כוחה של יהודה, כוח הדיבור. חלק משמעותי מעשרה הרוגי מלכות נרצח תחת שלטונו, בנסיון להשתיק את תלמידי החכמים, כמו גם חיסול מרד בר כוכבא. היה זה אדריאנוס שקרא ליהודה 'פלשתינה' ולירושלים 'איליה קפיטולינה', כדי להשתיק ולמחוק את שם ישראל. כל גזירותיו התבטלו לבסוף, מלבד אחת שנותרה עימנו עד היום, גזירת שמה של ארץ ישראל כ'פלשתינה', על שם הפלישתים שנעלמו מן הארץ כשש מאות שנה לפני מרד בר כוכבא, שם שמדינת ישראל עדיין מתמודדת איתו מול העולם. זהו כוחה של מילה. לפניכם מטבע מאותה תקופה, ובה הכתובת 'לגאלת יש(ראל)'.

תרבות: המטבע שהחזיר את הדיבור: מ'פלשתינה' ל'א"י'

לאורך ההיסטוריה של המטבעות, שימשו אלו לא רק לצורך כלכלי, אלא גם להוכחה שלטונית. בזמן מרד בר כוכבא הוטבעו שוב ושוב מטבעות עם סמלים יהודיים כמו הלולב, המקדש, עץ התמר, וכיתוב: 'לחרות ירושלים' ו'לגאלת ישראל' (התמונה משמאל). בתמונה מימין נראה מטבע המיל שהוטבע ע"י המנדט הבריטי בשנת 1927, כאשר מצידו האחד נכתב פלשתינה (א"י) ומצידו השני חקוק ענף עץ זית, ובכך לראשונה מזה כאלף ושמונה מאות שנה חזר הדיבור לעם ישראל, ונקרא שמה של הארץ, אמנם בסוגריים ובראשי תיבות, א"י. דרך אגב, משחק הילדים 'עץ או פלי' מקורו בשני צדדיו של מטבע המיל הבריטי – עץ או פלשתין, או בקיצור פלי. אדריאנוס ניסה לשנות את שמה של ארץ ישראל, ובכך למחוק את זכותנו על הארץ, ובא המטבע והחזיר את הדיבור, בתוך צמד המילים 'ארץ ישראל' קם העם היהודי.