קריקטורה: כשהעיוות חושף את האמת שמאחורי המסכה

מקור: היופי המושלם מול הכיעור המושלם: תפקיד האמן והקריקטוריסט

"האם אין תפקידו של הקריקטוריסט זהה בדיוק לזה של האמן הקלאסי? שניהם רואים את האמת הנצחית מתחת לפני השטח של המראה החיצוני בלבד. שניהם מנסים לעזור לטבע להגשים את תוכניתו. האחד מחפש את היופי המושלם, והשני את הכיעור המושלם."

(אניבלה קראצ'י, איטליה, סוף המאה ה-16; בתמונה: משמאל לימין, אניבלה, לודוביקו ואגוסטינו קראצ'י)

ביאור: מקראצ'י ועד היום: היסטוריה של הגזמה מכוונת

במאה ה-16 התפרסמה באיטליה משפחת הציירים קראצ'י (CARRACCI), שנטלה חלק בהחייאת אמנות הרנסנס. מבין שלושת האחים קראצ'י המפורסם ביותר היה אניבלה (ANIBALE) (‏1609-1560), שבמקום לצייר רק פורטרטים של אנשים, העדיף לצייר את ידידיו בצורה מוגזמת ומעוותת, בטענה שעל-ידי-כך הוא מצליח לתאר ביתר דיוק את האופי של אישיותם. לצורת ציור זו הוא טבע את השם קריקטורה, דהיינו, הגזמה או העמסת-יתר על ציור הדמות.

דעה: היפר-אמת: כשהעיוות הפיזי חושף את המהות הנפשית

הנחת היסוד המודרנית היא שהאמת היא פונקציה של דיוק פיסיקלי. זו טעות. המצלמה היא מכשיר "טיפש" שמתעד פוטונים ופצעי פנים. האמן, לעומתה, הוא פילוסוף שמחפש את ה"אידאה".

כשאמן מצייר לפוליטיקאי אף ענק, הוא לא משקר; הוא מתאר "היפר-אמת". הוא אומר: "האף הזה הוא לא רק סחוס; הוא התגלמות החטטנות והשקר". פיקאסו גזר ושבר בדיוקניו את הדמויות, דיקנס תמיד הגזים בתיאוריו, ועדיין - קשה להכחיש שיש בגוזמאות אמת פנימית. לפעמים, העיוות הפיזי הוא הכלי היחיד לחשיפת המהות הנפשית, ואולי אף לזהות.

הרחבה: הסטת השיא: מדוע המוח שלנו מתלהב מהמוגזם

חוקר המוח ו.ס. רמצ'נדרן זיהה את עקרון ה-Peak Shift ("הסטת השיא"). בניסויים נמצא שגוזלי שחפים מגיבים בעוצמה למקל עם פסים אדומים מוגזמים (עקודים נקודים וברודים), הרבה יותר מאשר למקור הסולידי האמיתי של אימם. המוח שלנו מחווט להגיב ל"סופר-גירוי". הקריקטורה מפעילה את האזורים האחראים על זיהוי פנים בעוצמה חזקה פי כמה מפרצוף רגיל ומציאותי, וממילא אנו מעדיפים את המוגזם, הבולט והמעוות, על פני הנורמלי. האם זו דרכו של המוח להיות צעקני ופופוליסטי, או שמא המוח מבקש לבחון באופן מעמיק יותר את הדברים דרך האקסצנטריות?

תרבות: הצרחה האילמת של האפיפיור: פרנסיס בייקון ואמת העיוות

הציור: Study after Velázquez's Portrait of Pope Innocent X (פרנסיס בייקון, 1953). בייקון לוקח את הדיוקן המכובד והרגוע שצייר ולסקז במאה ה-17, ומעביר אותו דרך מטחנת בשר של חרדה קיומית. העיוות הנמרח והצרחה האילמת חושפים אמת שהריאליזם לא יכל לגעת בה: הבדידות המבעיתה של הכוח והאימה שמתחת לגלימה.