קנאה: הדלק הסמוי שמניע את העולם

מקור: בין חכמה לאהבה: קולות מהמקורות

"קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה." (בבא בתרא כא,א)

"קָשָׁה כִּשְׁאוֹל קִנְאָה, כָּל מַאן דְּרָחֵים, וְלָא קָשֵׁיר עִמֵּיהּ קִנְאָה, לָאו רְחִימוּתֵיהּ רְחִימוּתָא, כֵּיוָן דְּקַנֵּי, הָא רְחִימוּתָא אִשְׁתְּלֵים. מִכָּאן אוֹלִיפְנָא דְּבָעֵי ב"נ לְקַנָּאָה לְאִנְתְּתֵיהּ, בְּגִין דְּיִתְקַשַּׁר עִמָּהּ רְחִימוּתָא שְׁלִים, דְּהָא מִגּוֹ כָּךְ לָא יָהֵיב עֵינוֹי בְּאִינְתּוּ אָחֳרָא. [כל מי שאוהב, ולא שוזר באהבתו קנאה - אין אהבתו אהבה, ואם הוא מקנא, אהבתו שלימה, משום שכך הוא לא יתן עינו באשת חבירו]". (זוהר, ויחי, תשלג)

בסרטון: Crazy בביצועה של פטסי קליין.

ביאור: היפוך הקערה: קנאה כמנוע חיובי

חז"ל הופכים את הקערה: הקנאה היא כוח טבעי שאי אפשר לבטל, אלא לרתום אותו לטובה. הקנאה בלימוד גורמת למלמדים להשקיע יותר. הזוהר אף טוען שקנאה היא המרכיב ההכרחי באהבה כדי למנוע אדישות; היא מוכיחה שהערך של נשוא הקנאה ממשיך להתקיים.

דעה: למה הסטואים נכשלו והקנאה ניצחה

האסכולה הסטואית ביוון העתיקה האמינה בהתנהגות אבירית, רציונלאית ומוסרית, והיא סחפה איתה רבים, רק שהישגיה נותרו באויר. מרקוס אורליוס, קיסר רומא במאה ה-2 לספירה, היה כובש ורוצח המונים, ופילוסוף בשעות הפנאי, והנצרות, שהחלה ממחשבות סטואיות של חמלה ורציונליזם, הפכה במהרה לעשירה, רצחנית ומושחתת. אולי מוטב להאמין בקנאה, ולמצוא אפיקים לביטוי חיובי של קנאה. "קנאת סופרים" היא מה שמוציא חוקרים מהמיטה ב-4 לפנות בוקר. שלום הוא מצב נהדר, אבל הקנאה היא אֵם ההמצאה. אם את לא מקנאה למשהו, את לא באמת אוהבת אותו.

הרחבה: יצר הרע כדלק החיים: מדרשי חז"ל ופרויד

במדרש בראשית רבה (ט,ז) נאמר: "'והנה טוב מאד' – זה יצר הרע. וכי יצר הרע טוב מאד? אלא שאילולא יצר הרע לא בנה אדם בית ולא נשא אשה ולא הוליד ולא עסק במשא ומתן". פעם אחת אף מסופר (יומא סט) שחכמים רצו להרוג את יצר הרע אבל ראו שהדבר מוביל את העולם לקיפאון ומוות איטי. אלו ואלו הבינו את מה שפרויד יבין אלפי שנים אחר כך: הליבידו, היצר, הקנאה והתשוקה הם הדלק של העולם. היצר הטוב הוא הבלמים; היצר הרע (הקנאה) הוא המנוע. בלי קנאה, העולם הוא בית קברות סטרילי.

תרבות: כשהצבע חוזר: "פלזנטוויל" והמחיר של שלווה מזויפת

הסרט "פלזנטוויל" (1998) מספר סיפור דומה. העיירה פלזנטוויל מתחילה כגן עדן בשחור-לבן: אין שריפות (מכבי האש רק מורידים חתולים מעצים), אין גשם, הכדורסל תמיד נכנס לסל, ואין קנאה או תשוקה. כולם מנומסים, כולם "שמחים", אבל הכל קפוא מבפנים.

מתי מופיע הצבע? מתי העולם הופך ל"אמיתי"? רק כשהדמויות מתחילות לחטוא. כשהן מרגישות תשוקה מינית, כשהן כועסות, כשהן מקנאות וכשהן יוצרות אמנות אסורה. הצבע (החוכמה, החיים) הוא התוצאה הישירה של שבירת ההרמוניה המזויפת. הסרט רוצה להוכיח שעולם ללא יצר וללא קונפליקט הוא עולם שטוח וחסר משמעות. רק ה"רעל" של הרגשות החזקים הופך את הקיום ליצירת מופת בצבעים עזים.