קנאה: כיצד משקל של כתונת פסים הפך את המוסר על פיו והוליד גלות

מקור: כשהטינה הופכת ליוצרת: ניטשה ויעקב על כוח הקנאה

"מרד העבדים במוסר מתחיל ברגע שהטינה הופכת לכוח יוצר ומולידה ערכים." (פרידריך ניטשה, לגניאולוגיה של המוסר)

"לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה [יפלה] אָדָם בְּנוֹ בֵּין הַבָּנִים, שֶׁבִּשְׁבִיל מִשְׁקַל שְׁנֵי סְלָעִים מֵילָת [כתונת הפסים] שֶׁנָּתַן יַעֲקֹב לְיוֹסֵף... נִתְקַנְּאוּ בּוֹ אֶחָיו וְנִתְגַּלְגֵּל הַדָּבָר וְיָרְדוּ אֲבוֹתֵינוּ לְמִצְרַיִם." (שבת י,ב)

ביאור: מוסר החזקים מול מוסר העבדים: היפוך הערכים

ניטשה טוען שהחזקים מבססים מוסר על עושר, הצלחה, עוצמה, יופי, וכל מה שמנוגד לזה - חולשה, ענווה, ציות, הוא רואה כמוסר נחות של עבדים. אולם, כשהחלשים, שאינם יכולים לנצח בכוח, הופכים את הקנאה לערך מוסרי, כל ערכי המוסר מתהפכים, והענווה והחולשה הופכים לכח חדש, מוסרי, וה"חזק" הוא "רע". חז"ל מצאו את התופעה בתוך ביתו של יעקב אבינו: בגד קצת יותר יפה מייצר קנאה שמסוגלת לגלגל היסטוריה שלמה של גלות ועבדות.

דעה: מצרים, קורבנות וההשגחה העליונה: האם היינו יכולים למנוע את הגלות?

הירידה למצרים הייתה אירוע דטרמיניסטי, אולם ההשגחה העליונה הניעה אותו ע"י קנאת אחים, ולא יציאה לחופש שהסתבכה. הירידה לגלות מצרים גילתה את הקנאה, את חוסר האחווה והצורך להתאחד, דבר שלאסוננו נוצר תחת שעבוד, כפי שקרה שוב ושוב ע"י קנאת אחים ושנאתם. די בחולצת שרוולים כדי להביא אסון למשך ארבע מאות שנה. אנחנו חיים בעידן שבו הקורבנות היא מטבע עובר לסוחר, וזה בדיוק ה"נחשול" של ניטשה. אם אני לא יכול להשיג את מה שיש לך, או למצער להשמיד אותך, אני אגרום לזה להיראות כאילו המוסר שלי נעלה על שלך. העולם המקנא בז להצטיינות כדי לא להעליב את אלו שנשארו מאחור.

הרחבה: יעילות פארטו: כשהקנאה הורסת את השגשוג המשותף

אחד המרכיבים החשובים בתורת המשחקים קרוי 'יעילות פארטו', על שם הכלכלן האיטלקי וילפרדו פארטו (1848-1923). פארטו קובע כי לעיתים קרובות מדינות ואנשים פועלים להשיג חלוקה הוגנת של משאבים, ולא מוכנים לשום חלוקה אחרת, שאמנם ייתכן שלא תהיה הוגנת, משום שצד אחד חזק יותר, אולם תהיה מוסכמת לטובת שגשוג הצדדים. הקנאה לא מאפשרת לקבל את היתרון שיש לאחד על משנהו, וכך נוצרת איבה, והחלש נחלש עוד, עד שהוא מורד, והקנאה עוברת לצד השני במעגל קסמים.

תרבות: אותלו ויאגו: כשהקנאה מובילה לטרגדיה של שייקספיר

בשנת 1603 כתב שייקספיר את המחזה "אותלו", סיפור מקובץ סיפורים של סופר איטלקי בן המאה ה-16, ג'ובאני בטיסטה ג'ירלדי. יאגו, עוזרו של אותלו המוסלמי השחור, מקנא באדונו המצליח ובאשתו הנאווה (והלבנה), והוא זומם לרמות את אותלו ולגרום לו להאמין שאשתו, דסדמונה ('חסרת מזל' ביוונית), בוגדת בו. המחזה מסתיים בכך שאותלו חונק את אשתו האהובה, ולאחר שמבין שטעה - נופל על חרבו. בסיפור המקורי, יש לומר, אותלו לא מתאבד, אלא מבין שנישואים בין שחור ללבן הם מתכון לטרגדיה, סיום אומלל ששייקספיר מתקן. אפשר להניח שחוץ מקנאת אותלו ויאגו, גם ג'יראלדי, שיצר את הדמויות, קינא בהם.