קנאה: כשהמבט אל האחר הופך לרצח

מקור: ההצצה הקטלנית: מהגן עדן אל השדה הקטלני

"וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַה'... וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן... וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ. וְאֶל קַיִן וְאֶל מִנְחָתוֹ לֹא שָׁעָה... וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵּהוּ." (בראשית ד, ג-ח)

"הֵצִיץ בּוֹ נָחָשׁ וְרָאָה בִּכְבוֹדוֹ [של אדם הראשון], וְנִתְקַנֵּא בּוֹ." (סנהדרין נט ע"ב)

(בתמונה: קין קובר את הבל, מתוך כתב יד פרסי מהמאה ה-16)

ביאור: אנטומיה של מבט: כיצד נולדת הקנאה

הרצח הראשון בהיסטוריה לא התרחש בגלל מחסור במשאבים. קין והבל, כמו הנחש בגן עדן, מציגים את המבנה היסודי של הקנאה: היא תמיד נובעת מ"הצצה" – המבט אל תוך עולמו של האחר שיוצר פער של סימטריה בהכרתנו. הקנאה מופנית כלפי הדומה לנו ("אחיו") ונובעת מהתחושה ש"הסמכות העליונה" העדיפה את האחר והעניקה לו מה שלך אין.

דעה: הגילוי המר של קין: כשאני לא הכי

קין היה האדם הטבעי הראשון. הוא כבר לא היה אדם הראשון, וגילה בדרך הקשה שהוא לא הכי חשוב ומוערך בעולם. ובעולם של אגו, "לא הכי" הוא גזר דין מוות. אנחנו אוהבים לחשוב שקנאה היא רצון שיהיה לי מה שיש לאחר, אולם לעיתים קרובות קנאה, להבדיל מתחרות, היא הרצון שלאחר לא יהיה מה שאין לך. במקום לנסות ולמצוא דרך להתקבל לפני האלוהים, מעדיף קין שאחיו לא יוכל לעשות זאת, והורג אותו.

הרחבה: התשוקה המימטית: אנחנו רוצים מה שהאחר רוצה

כמו שכבר למדנו, האנתרופולוג רנה ז'יראר (René Girard) פיתח את תיאוריית "התשוקה המימטית". הוא טען שבני אדם אינם יודעים מה הם רוצים; אנחנו רוצים משהו כי מישהו אחר רוצה אותו. האחר הוא "המודל" שלנו, וברגע שהוא חושק במשהו, הערך שלו עולה. הקנאה היא תוצר לוואי הכרחי של החיקוי האנושי: אנחנו רוצים להיות האחר, ולכן אנחנו חייבים לסלק אותו כמתחרה.

תרבות: סליירי מול מוצרט: כשהשמיים מטילים מטבע

אנטוניו סליירי (1750-1825) היה מלחין ומנצח איטלקי, אחד המוזיקאים החשובים והמפורסמים של תקופתו, מלחין החצר הקיסרית בוינה. באותה עת צמח כישרון חדש ומפתיע, וולפגנג אמדאוס מוצרט, אולם הכישרון החדש לא הצליח לקבל משרות חשובות, או להיות מפורסם, והוא קינא בסליירי. הנקמה באה לאחר מותם של השניים, כאשר אוהבי מוצרט הפכו את הסיפור, עד לשיא בסרט "אמדאוס" (1984), שם מציג הבמאי (בהשראת פושקין גדול) את "קנאת קין" של סליירי כלפי מוצרט. בסרט, סליירי הוא אדם דתי ועמל, שלא מסוגל לשאת את העובדה שאלוהים בחר להעניק גאונות אינסופית ל"ילד" וולגרי רודף שמלות. הקנאה שלו היא דתית: מדוע החיים מסתדרים דווקא לאלו שלא עושים מאמץ?

בסוף הסרט סליירי מבין שאולי הכשרונות מחולקים מהשמיים בהטלת מטבע, וכל מה שנותר לנו היא היכולת לנסות להתקרב אל בעלי הכישרון וללמוד גם אם לעולם לא נהיה כמותם. בסוף המנצחים כותבים את ההיסטוריה.