צנזורה: כשהאויב הגדול ביותר שלך הוא אתה עצמך

מקור: הצוואה שכמעט גנבה מהעולם את קפקא

"יקירי מקס, בקשתי האחרונה: כל מה שיימצא... יומנים, כתבי־יד, מכתבים, שלי ושל אחרים, רישומים וכולי, יש לשרוף כליל בלי לקרוא."

(פרנץ קפקא, מכתב למקס ברוד, נמצא לאחר מות קפקא, 1924)

ביאור: למה סופר גדול ביקש להשמיד את יצירותיו?

פרנץ קפקא, אחד מגדולי הסופרים במאה ה-20, הותיר אחריו צוואה ברורה: לשרוף את כל כתביו. הוא ידע שחברו הטוב, מקס ברוד, מחזיק ברוב יצירותיו - "המשפט", "הטירה", "אמריקה" - ורצה שהן יעלו באש. מקס ברוד, למזלנו, התעלם מהצוואה והוציא לאור את כל כתבי קפקא. כיום קפקא נחשב לאחד מהסופרים המשפיעים בהיסטוריה. אבל הצוואה המוזרה הזו מעלה שאלה: למה? למה אדם שכתב יצירות מופת ירצה להשמידן? האם זו ענווה קיצונית? בושה עמוקה? פחד מביקורת?

דעה: המלחמה הפנימית: כשאנחנו משתיקים את עצמנו

צנזורה עצמית היא הצורה הקשה ביותר של צנזורה, כי היא מגיעה מבפנים. קפקא לא פחד מהאינקוויזיציה או מהקהילה. אולי הוא פחד מעצמו, מהשיפוט הפנימי הבלתי נסלח שלו. זו אותה צנזורה שגורמת לנו למחוק הודעה לפני ששלחנו, לשנות תשובה במבחן כי "זה נשמע טיפשי", לא לפרסם מחשבה ברשתות כי "מה יגידו?". קפקא חי בעידן שבו האמן היה צריך להיות "גדול" לפחות כמו ברטולט ברכט, תומס מאן, שטפן צוויג. קפקא ראה את עצמו כלא מספיק טוב, לא מספיק גדול, לא מספיק גמור. כך משתיק אדם את עצמו, חושב פעמיים ושלש, ולא אומר דבר. זה מה שהסביר מרדכי היהודי לאסתר, אם תטילי על עצמך צנזורה ולא תפעלי, את ובית אביך תאבדו.

הרחבה: תסמונת המתחזה: הפרדוקס של הכישרון והספק

בפסיכולוגיה, קיים מושג הנקרא "Imposter Syndrome" (תסמונת המתחזה) - תחושה כרונית של מי שהגיע לגדולה ולהערכה כי הוא רמאי, שמישהו עומד לחשוף אותך כלא ראוי. מחקרים מראים שדווקא האנשים המוכשרים ביותר סובלים מזה הכי חזק - כי ככל שאתה יותר אינטליגנטי, כך אתה יותר מודע למה שאינך יודע. קפקא סבל מתסמונת המתחזה. הוא לא האמין שהוא סופר אמיתי. והפרדוקס הוא שדווקא הספק העצמי הזה, הביקורת הפנימית האכזרית, היא מה שדחף אותו לכתוב כל כך טוב. אבל במחיר עצום. ומי יודע מה לא כתב קפקא…

תרבות: אמנים שהשמידו יצירות: מחיר הפרפקציוניזם

אמנים רבים השמידו יצירות משלהם. ורג'יניה וולף שרפה גרסאות של ספריה, ברטולט ברכט ביקש להשמיד שירים מוקדמים, ושופן ביקש לשרוף את 'פנטזיה אימפורומפטו' הווירטואוזית לפסנתר. אבל המקרה הקיצוני ביותר הוא הצייר פרנסיס בייקון, שהשמיד מאות ציורים שלו בעצמו - קרע אותם, שרף אותם - כי הרגיש שהם לא מושלמים. רק ציורים שעמדו בסטנדרט הבלתי אפשרי שלו נשארו (ואחד מהם נמכר לפני כמה שנים במאה וארבעים מיליון דלר). והמחיר שבייקון שילם? לעולם לא נדע מה היה בציורים האלה. אולי יצירות מופת. אולי זבל. מה שבטוח, הפרפקציוניזם מכלה גם את יוצרו ולא רק את יצירתו.