צום: אמנות ההימנעות והמחיר של הכרה שלא תבוא

מקור: פתיחה: עולם שאיבד עניין באמנות הצום

"בעשורים האחרונים פחת העניין בצום מקצועי באופן ניכר. פעם היה זה מניב רווחים להעלות מופעים גדולים כאלה בניהול עצמי, אך היום זה בלתי אפשרי. אנחנו חיים בעולם אחר עכשיו."

(פראנץ קפקא, "אמן התענית", 1922)

ביאור: הסיפור: אמן התענית של קפקא והוידוי האחרון

ב-1922, שנה לפני מותו, פרסם קפקא את הסיפור "אמן התענית". הסיפור מתאר גבר שמקצועו הוא לצום, לשבת בכלוב מול קהל סקרנים ולא לאכול במשך 40 יום. אבל העולם השתנה - אנשים איבדו עניין באמנות הצום. האמן, שמרגיש שהוא לא הבין, ממשיך לצום גם כשכבר אין מי שצופה בו, עד שהוא מת מרעב. רגע לפני מותו הוא מודה: "לא מצאתי אוכל שהתאים לי. אילו מצאתי, תאמין לי, לא הייתי עושה מזה מופע והייתי אוכל כמו כולם."

דעה: פרשנות: אמנות הסבל והחיפוש אחר הכרה

הצום כאמנות, כמקצוע, הוא הרעיון המטורף ביותר שקפקא המציא - ובו בזמן הוא הכי קולע. האמן הזה לא משתמש במכחול, באבן או בתווים; האמצעי שלו הוא ההימנעות. והקהל? הם לא מאמינים לו. "הוא ודאי מרמה, אוכל בלילה כשאף אחד לא רואה." זה המהות של הצום - איש לא יכול לראות את מה שלא קורה. לפנינו יצירת אמנות לא נראית, אמן שמקריב את עצמו למען דבר שאיש לא מעריך.

והמוות שלו? הוא מת כי לא מצא אוכל טעים, וגם כי רצה הכרה מסביבותיו, עד המוות, הוא רצה שיבינו, שהעולם יראה את גדולת האומנות שלו. אבל הצום, כמו בדידות, כמו כאב, אינו ניתן להעברה. אתה יכול לספר על זה, אבל איש לא ימחא כפיים לאמנות כזו. קפקא לא כתב על גבר שצם, הוא כתב על כל מי שחושב שהסבל שלו יהפוך אותו לגדול, ועל ההבנה המאוחרת מדי שאף אחד לא הבטיח שזה יקרה.

הרחבה: היום: כשהצום הופך לאובססיה בעידן השפע

מחקר משנת 2007 בכתב העת Appetite בדק תופעה קלינית בשם "אורתורקסיה נרבוזה" - אובססיה לאכילה "בריאה" עד כדי הרס עצמי. כמו אמן הצום, המטופלים בוחרים להגביל את עצמם למספר מצומצם ביותר של מאכלים "נכונים", כל כך מצומצם עד שהם למעשה מורעבים את עצמם. ההבדל? הם משכנעים את עצמם שזה בריא. האירוניה מבריקה: בעולם של שפע, האמן של המאה ה-21 הוא מי שבוחר לא לאכול משיקולי "אסתטיקה פנימית", ולא משיקולי אמנות. המטופלים מדווחים: "אני לא יכול לאכול את זה" - הם הפנימו את הכלוב של אמן הצום.

תרבות: קולנוע: חגיגת באבט והכוח המרומם של האוכל

בשנת 1987 זכה הסרט 'החגיגה של באבט' בפרס האוסקר לסרט הזר הטוב ביותר. פליטה פריזאית שמגיעה לכפר נידח בדנמרק של המאה ה-19. בני הכפר סגפנים, מסרבים ליהנות ממנעמי החיים ומאוכל, עד שבאבט, שזכתה בלוטו, מכינה ארוחה משובחת ועשירה לכל אנשי הכפר. הארוחה של באבט מפרקת את חוסר האמון ו[האמונות הטפלות](https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94_%D7%98%D7%A4%D7%9C%D7%94) שלהם, ומרוממת אותם פיזית ורוחנית. עוולות ישנות נשכחות, אהבות עתיקות ניצתות מחדש, ואמונה ברוח האדם מתיישבת על השולחן. הצום מאוכל, טוען התסריטאי והבמאי, גבריאל אקסל, לא מעצים ולא מרשים, דווקא האוכל מרומם.