פחד: המחיר של חיים ללא יראה ומסע אל עבר האומץ לחשוב

מקור: כשהפחד גוזל את זיו החיים

"הפחד הנפרז הוא נוטל את זיו החיים של האדם ושל כל החי המרגיש. אין דבר רע ואכזרי בעולם דומה לו. הוא מגדיל את כל הרעות יותר באין ערוך ממה שהם. מקור כל חולשה וכל רפיון חמרי מוסרי ושכלי, הוא רק הפחד העובר את גבולו ; הוא יאיים על האדם שלא ינקוף אצבע להצלתו, שמא ינזק, שמא יביא עליו רעה לא יוכל כפרה, עד שהוא עושהו לחלש ומלא רפיון, עד שמעצלות ואפס מעשה הוא נופל בכל רע.

הפחד היותר מזיק הוא הפחד המחשבי, שמטיל הדמיון הכוזב על החלק היותר עדין ויותר מפואר מן המין האנושי, שהם עומדים לנס, להיות לאורות מזהירים את דרכי החיים אל הכלל כולו. לפי מה שיגדל כשרונו של אדם להבין ולהשכיל, כן הוא גדול פחדו המדומה מפעולות המחשבה".

(הרב אברהם יצחק הכהן קוק, 'עקבי הצאן', מאמר שלישי - הפחד)

ביאור: הפחד הנסתר מלהוביל ולחשוב

מבין סוגי הפחדים, אומר הרב קוק, הפחד לחשוב הוא הפחד הנורא מכל. הפחדים שלנו מלהטיל ביקורת עצמית וחיצונית, מלקחת יוזמה, מללמוד ולקבל אחריות, מביאה לכך שרוב האנשים מעדיפים בערות מבורכת, התקרנפות (הליכה אחרי העדר) והשתבללות (התכנסות אל העצמי), כדי שלא יצטרכו להוביל, לקבל החלטות, לצאת כנגד המקובל ולשאת בכובד האחריות.

דעה: מיראת השמיים לפחד מן הבנאלי

אנחנו חיים בעידן הבטוח והעשיר בהיסטוריה, וככל שיש יותר עושר ובחירה, כך גדל הפחד מלאבד, מלהחליט. החלפנו את הקתדרלות ובתי הכנסת - שם למדנו להתמודד עם הפחד להחליט לבד - בציפרלקס. כשחברה מאבדת את היכולת לחוש יראה - כלפי היסטוריה, אמת או אלוהים - היא נותרת רק עם הפחד מהבנאלי. כאשר האגו הוא האובייקט הגדול ביותר ביקום, כל שריטה מרגישה כמו אבדן. היראה איננה חולשה, אלא פרופורציה; היא ההבנה המרגיעה שהאדם אינו מרכז הכובד של העולם. שלמות נפשית דורשת להביט פחות במראה ויותר אל האופק.

הרחבה: שלושת פני היראה: מן העונש אל הרוממות

המסורת היהודית חילקה את הפחד לשלשה חלקים. יראת העונש, יראת החטא ויראת הרוממות. אפשר לדמות זאת למי שיושב ברכבו לפני רמזור אדום באמצע הלילה. ייתכן שהוא חושש ממצלמה או שוטר, ייתכן שהוא חושש מתאונה, או שהוא מכבד את החוק. ברור שהפחד הראשון הוא הרע ביותר, הוא אינו מהותי, חושב רק על עצמו, בעוד הפחד השני נובע מן החשש שהעבירה עצמה תפגע בך או באחר, זהו פחד מהותי, חשוב לשמירת הנפש. אולם הערך הגבוה ביותר הוא יראת הרוממות, יראה שאינה פחד אלא כבוד, יראה שאינה מאיימת, אלא מעצימה.

תרבות: ניק קייב והתפילה של הכופר: יראה במעטה ציניות

השיר "Into My Arms" של ניק קייב (1997) פוצח במשפט האתאיסטי האולטימטיבי: "I don't believe in an interventionist God" (אני לא מאמין באל מתערב). אבל שניה אחר כך, הוא נופל על הברכיים ומתפלל. למה? כי כשהאהבה וגם הפחד עומדים על הכף, האינטלקט קורס.

זהו הפסקול של "איש האמונה הבודד" של ימינו: יש והאדם המודרני דוחה את הדת, אלא שעדיין נמשך אל היראה. קייב מדגים שגם האדם הציני ביותר לא יכול לחיות בלי רגעים של כניעה מול הנשגב. הוא לא מפחד מעונש, אלא פשוט ירא מהיופי. זהו רגע של "גילו ברעדה" - שמחה מהולה ברעדה, פחד שעטוף בשמחה ואהבה.