עוני: כיצד המחסור לוכד את התודעה ומשתק את המוח

מקור: המחיר הקוגניטיבי של המחסור: איך העוני גונב את המוח

"המחסור לוכד את התודעה... ההתעסקות הטורדנית שנוצרת מכך מצמצמת את 'רוחב הפס' המנטלי. מצאנו שהשפעת העוני שקולה לאובדן של 13 נקודות איי.קיו... כדי לשים זאת בפרספקטיבה, 13 נקודות הן ההבדל בין מבוגר ממוצע לבין אדם שהוא למעשה אלכוהוליסט כרוני. הדבר בר-השוואה גם להשפעה הקוגניטיבית של אובדן לילה שלם של שינה."

(סנדהיל מוליינתן ואלדר שפיר, "מחסור: מדוע כשיש מעט מדי, זה משנה כל כך הרבה", 2013)

ביאור: מצור על התודעה: המדע מאחורי 'עניות מעבירה את האדם על דעתו'

זהו אחד המחקרים החשובים ביותר בפסיכולוגיה של העוני. החוקרים הוכיחו שעניים לא מקבלים החלטות גרועות כי הם פחות מוכשרים, אלא כי המוח שלהם נמצא ב"מצור". חז"ל אמרו "עניות מעבירה את האדם על דעתו", והמדע מאשר: הדאגה הקיומית תופסת את כל "זיכרון העבודה" במוח ומשאירה אפס מקום לתכנון ארוך טווח.

דעה: החרדה הקיומית כרעש רקע: למה אנחנו השבעים מפספסים את התמונה

כמה קל לנו, השבעים, לשפוט את העניים. אנחנו רואים אדם במצוקה קונה טסלה או סתם טלפון יוקרתי ומצקצקים בלשון: "אם רק היה לו חינוך פיננסי". המחקר הזה מוכיח שעוני הוא לא תוצאה של טיפשות, אלא שטיפשות היא תוצאה של עוני, והתרופה היא איכות חיים טובה יותר. החרדה הקיומית היא רעש רקע בלתי פוסק שמשתק את המוח. כמובן שעוני מרצון, שנקרא לו 'הסתפקות במועט', לא יגלה תסמיני טיפשות, ואולי להיפך, משום שעד גבול העוני המוחלט, אדם יכול לבחור שלא להיות במצב מנטלי של עוני.

הרחבה: הניסוי הקנדי: כשמסירים את הרעש, האנושיות חוזרת

ההוכחה לכך שאפשר "לרפא" את המצב הזה הגיעה מניסוי ה-Mincome בקנדה (1974-1979). במשך חמש שנים, כל תושבי העיירה דופין קיבלו הבטחת הכנסה ללא תנאים. התוצאות (שנותחו רק שנים אחרי) היו מדהימות: לא רק שהעוני נעלם, אלא ששיעורי האשפוז ירדו, בריאות הנפש השתפרה, ויותר בני נוער סיימו תיכון. הניסוי הוכיח: כשמסירים את ה"רעש" של הישרדות כלכלית, בני אדם לא הופכים לעצלנים, אלא לבריאים וחכמים יותר. יש לזכור כי ניסוי כזה, כשנעשה על עמים שלמים, לא צלח, והקומוניזם רק הרע את מצבם של האנשים.

תרבות: משחקי הדיונון: משל על היגיון שנעלם כשהחוסר משתלט

הסדרה "משחקי הדיונון" היא משל מזעזע על "מצב המחסור". המשתתפים הם אנשים רגילים שנקלעו לחובות. הלחץ הכלכלי כה עצום ("רוחב הפס" תפוס לחלוטין), שהם מסכימים להשתתף במשחק שבו הסיכוי למות הוא 99%, ובלבד שיהיה סיכוי לפתור את המצוקה המיידית. ההיגיון נעלם כשהחוסר משתלט.