עוני: כשהדמיון הופך למקלט והסבל לשיר

מקור: קבציאל: עיר הפייטנים והקבצנים

"אין לך דבר מסוגל לפיוט במדה מרובה כל כך כמו העניות... עניות מחכימה; עניות מכשרת את הנפש להרגשה ולמדות טובות... כמה תחבולות וכמה תענוגים מופלגים צריכים להמציא כדי להנאות נפש שׂבעה של בני עשירים... ונשמת עניים די לה דבר מועט שתתרגש ותחוש שפע קודש. דבר טוב כל־שהוא... מעורר את רוחם ומבדח דעתם... על קפוטה [מעיל] חדשה ונעלים חדשים... הם מברכים ואומרים הללויה! הזהרו בבני קבצנים, שמהם הרבה פייטנים!"

(מנדלי מוכר ספרים, "בעמק הבכא", ספר שביעי, א')

ביאור: הסאטירה המרה: כשההלל מסתיר יאוש

מנדלי, גדול הסאטיריקנים העבריים, מתאר בספרו את העיירה הדמיונית "קבציאל". הוא משתמש בלשון של הערצה ("שפע קודש", "הללויה") כדי לתאר מציאות טראגית. העשירים זקוקים לריגושים אדירים כי הם קהי חושים; העני, לעומת זאת, חווה אקסטזה רוחנית מזוג נעליים פשוט, כי הוא חי בחסך תמידי. אלא שמנדלי לא באמת מתכוון לשבח את העוני; הוא לועג למציאות שהוא עצמו הכיר היטב מילדותו, מציאות של אנשים נאלצים לברוח אל עולם דמיון מפותח ("פיוט") פשוט כי המציאות הפיזית שלהם בלתי נסבלת. הוא הופך את מאמר חז"ל, "היזהרו בבני עניים שמהן תצא תורה", לאזהרה: מהעוני יוצאים אנשים שחיים בדמיון, כי אין להם חיים במציאות.

דעה: פורצים את המיתוס של האמן המיוסר

אנו מסורים למיתוס של "האמן המיוסר" ולרומנטיקה של העוני. אנחנו אוהבים לחשוב שהסבל מזכך את הנשמה ושעניים הם אנשים "רוחניים" יותר, קצת כמו שחשבנו כשקראנו על דיוגנס. מנדלי תוקע סיכה בבלון הצבוע הזה. הוא אומר: אל תתבלבלו. היכולת של העני לשמוח מפת לחם היא לא "צניעות" אצילית מבחירה, היא סימפטום של הרעבה. כשאנחנו מתפעלים מה"אותנטיות" של שכונות עוני או מה"נשמה" שיש לילדי רחוב, אנחנו בסך הכל הופכים את הסבל שלהם למופע בידור עבורנו. אולם, לולא היה מנדלי הצעיר עני ויתום, אולי היינו מפסידים את "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, בן הדור האחרון להשכלה, וראשון סופרי תקופת התחייה.

הרחבה: בין דיוגנס למאסלו: האם עוני מעצים או משתק?

בניגוד לדיוגנס (יום שלישי) שבחר בעוני כאידיאולוגיה של כוח, הדמויות של מנדלי לא בחרו בכלום. הן "פייטניות" בעל כורחן. הפסיכולוג אברהם מאסלו (פירמידת הצרכים המפורסמת), גם הוא יהודי, היה טוען כנגד מנדלי שאי אפשר להגיע למימוש עצמי, שהוא שיא הפירמידה, כשהצרכים הבסיסיים לא מסופקים. מנדלי עונה לו בציניות יהודית: כשאין צרכים בסיסיים, המימוש העצמי הוא הדבר היחיד שנשאר, אבל הוא לא צומח מתוך קרקע פורייה, אלא מתוך ריקבון. ופעמים רבות, אכן, נותר רק הריקבון.

תרבות: טוביה החולב: כשהשיר לא מביא לחם

המחזמר "כנר על הגג" (המבוסס על שלום עליכם, תלמידו של מנדלי) מציג את טוביה החולב שר "לו הייתי רוטשילד". טוביה הוא בדיוק ה"פייטן" של מנדלי. אין לו 'גורנישט מיט גורנישט' (מאידיש: כלום עם כלום), אבל יש לו שיחות נפש עשירות עם אלוהים וכוריאוגרפיה שלמה של חלומות. השיר שלו הוא המנון של מי שהפך את החוסר לאמנות. הקהל מוחא כפיים ומתרגש מה"נשמה" של טוביה, אבל בסוף ההצגה - הוא עדיין עני, מגורש וחסר בית. הפיוט לא הציל אותו, הוא רק הפך את "הווי העוני" לרומנטי, אך קשה ללכת מכולת עם רומנטיקה, אבל אולי עם שמחה אפשר ואפשר.

הסרטון מהצגה אחרת של שלום עליכם, 'מוטל בן פייסי החזן', משם לקוח המשפט המפורסם 'אשרי, יתום אני', שהרי כולם מרחמים עליו.