סליחה: מכונת הזמן שמשנה את העבר

מקור: כוח התשובה: לשנות את מה שכבר קרה

"גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה - שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד... גְּדוֹלָה תְּשׁוּבָה - שֶׁזְּדוֹנוֹת נַעֲשׂוֹת לוֹ כִּזְכֻיּוֹת."

"וזהו סוד התשובה: הקב"ה הרחיב את כח היצירה הנפשית הרוחנית ביחוסה אל המעשים וההוויה, עד שתהיה תופסת ברשותה גם את העבר."

(תלמוד בבלי, מסכת יומא, דף פו ע"ב; הרב קוק, אורות התשובה א, ה)

ביאור: מכונת הזמן המוסרית: כשהעתיד משנה את העבר

בתרבויות רבות יש סליחה וכפרה, כמובן שלא רק ביהדות. אולם, חידוש אחד רדיקלי מציגה הגמרא, לא זו בלבד שנסלח לאדם חטאו, ולא זו בלבד שדי בתשובה כדי למחוק את החטא, אלא אף התשובה מתקנת את החטא והופכת אותו לחיובי. בפיזיקה הזמן הולך קדימה ('חץ הזמן'), ואילו התשובה, כמו ההיסטוריה, יכולה לפעול גם על הזמן שעבר, ולשנות אותו. אם אדם מתקן את דרכיו בעקבות חטא, הרי שהחטא הפך להיות המניע לטוב, ולכן בדיעבד החטא הופך ל"זכות". הסליחה היא מכונת זמן: היא לוקחת אירוע טראומטי ומשנה את המשמעות הקודמת שלו ואת ההשפעה שלו על ההווה.

דעה: מי שולט על ההיסטוריה: העובדות או המשמעות?

יש בלבול נפוץ בין היסטוריה לזיכרון. אנשים סבורים שההיסטוריה היא רשימת מכולת של עובדות יבשות: הכוס נשברה, המילה נאמרה. אולם אין זה כך, העתיד מסביר את העבר, מאיר אותו באור חדש, ומה שהיה נפלא הופך לכשלון, ומה שנראה יפה, הופך לסיוט. הזיכרון הוא ששומר את ההיסטוריה מפני התאבנות, הוא מעניק משמעות, והוא גמיש לחלוטין. העובדות הן החומר והמשמעות היא הצורה. השליטה על ה"מה קרה" אבדה ברגע שהמעשה נעשה, אבל השליטה על ה"למה זה קרה" ו"לאן זה לוקח אותנו" נשארת תמיד בידי ההווה. אדם חופשי לא נלחם בהיסטוריה, אלא מספר אותה.

הרחבה: פיזיקה קוונטית של המוסר: הבחירה המושהית

הפיזיקה הקוונטית כבר לא צוחקת על הרעיון הזה. בניסוי המפורסם של ג'ון וילר המכונה "הבחירה המושהית", הוכח ברמה התת-אטומית שהחלטה של צופה לבצע מדידה בהווה קובעת כיצד חלקיק התנהג בעבר. המסקנה המדעית המדהימה היא שההיסטוריה אינה קבועה עד שהיא נמדדת. העובדות מושהות בסופרפוזיציה עד שנמדדת משמעותן. התשובה היהודית היא הגרסה המקרוסקופית של הניסוי הזה. העבר המוסרי שלנו הוא גל של אפשרויות, והבחירה שלנו היום לסלוח ולתקן היא המדידה שגורמת לעבר לקרוס לתוך מציאות חדשה של זכות במקום חובה.

תרבות: כשהסופרת הופכת לאלוהים: כפרה על ידי יצירה

בסרט והספר "כפרה" (Atonement) מאת איאן מקיואן, בְּרָיוֹנִי, הסופרת המזדקנת, מבינה שאין לה דרך לתקן את העוול הנורא שגרמה בטעות בילדותה. שנים אחר כך, כשהיא כבר זקנה וסופרת מפורסמת, הפתרון שלה הוא לכתוב רומן שבו היא מעניקה לאוהבים את הסוף הטוב שנמנע מהם. היא משתמשת בכוח היצירה כדי לברוא עבר אלטרנטיבי. היצירה מעלה את השאלה האם שינוי הסיפור הוא סוג של סליחה. התשובה של מקיואן טראגית, אבל היא מהדהדת את העיקרון היהודי שהתיקון היחיד האפשרי לזמן שאבד הוא יצירת משמעות חדשה בהווה. כך היא שואלת את עצמה: "איך יכולה סופרת לזכות לכפרה כשיש לה כוח מוחלט להחליט על התוצאות – ועל כן היא גם אלוהים?" (עמ' 309).