סליחה: כשהסירוב להתפייס הוא עמדה מוסרית

מקור: הטינה כמחאה נגד נורמליזציה של הרוע

"הטינה היא המצב הרגשי שבו אנו חיים את האבסורד המוסרי... האדם הנוטר טינה הוא זה שמסרב לתת לזמן לעשות את שלו... החברה אומרת לנו שצריך להסתכל קדימה, שהזמן מרפא. אבל הטינה היא המחאה של הקורבן נגד הביולוגיה של השכחה. אני מסרב להתפייס, כי התפייסות היא כניעה לנורמליזציה של הרוע."

(ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה" Jenseits von Schuld und Sühne, 1966)

ביאור: כשההחלמה הופכת לאלימות נוספת

ז'אן אמרי, אינטלקטואל יהודי, ניצול אושוויץ, תוקף את "פסיכולוגיית ההחלמה" המודרנית. הדרישה מהקורבן לסלוח כדי "להמשיך הלאה" היא אלימות נוספת. הטינה איננה מחלה נפשית, אלא עמדה מוסרית ששומרת על האמת. הסירוב לסלוח הוא הדרך היחידה להשאיר את הפשע נוכח בהווה ולמנוע מהעולם לחזור לשגרה כאילו כלום לא קרה.

דעה: מי משרת הסליחה המהירה?

הלחץ החברתי "לשחרר" ולסלוח משרת את התוקף, לא את הקורבן. יש חשיבות גם בסירוב להתפייס. הטינה היא הדרך לעצור את השעון ולהכריז שחומרת המעשה אינה כפופה לשחיקה של הזמן. הזמן לא יעשה את שלו, סליחה מהירה היא לעיתים קרובות שיתוף פעולה עם הנורמליזציה של העוול. הטינה היא העדות החיה בזירת הפשע, והכעס המתמשך הוא לעיתים ההוכחה היחידה לקיומו של עמוד שדרה מוסרי שאינו מתכופף בפני הרצון לשקט. העם היהודי עוסק הרבה בסליחה, מחויב שלא לנטור טינה ולא לנקום, אולם לעיתים זו סליחה טקטית, בציפיה שהאלוהים עצמו ינקום את הנקמה, שהאלוהים לא יסלח לאלו שפגעו. כך אנו מוותרים על הטינה, מתוך אמונה כי יש דיין ויש דין.

הרחבה: שמעון ולוי: המודל התנ״כי לסירוב הפיוס

שמעון ולוי (בראשית ל"ד) הם המודל לסירוב לנרמל עוול. אחותם נאנסה והם הרגו את כל בני העיר, הפושעים והתמימים. מול הפרגמטיזם הפוליטי של יעקב ("עכרתם אותי"), הם מטיחים את המשפט המוסרי הנוקב: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!". הם בוחרים באלימות קשה במקום בפיוס דיפלומטי. אביהם, יעקב, מביע התנגדות חריפה למהלך הנקמה הזה, אך גם הוא לא מעלה על דעתו שיש מקום לסליחה.

תרבות: איניגו מונטויה והנקמה שהפכה לייעוד חיים

בספר "הנסיכה הקסומה" (1973), מאבד איניגו מונטויה את אביו, ויוצא למסע נקמה ארוך, מסע שכולו התדרדרות עד דו קרב אחרון ונקמה. כל חייו מוקדשים למטרה: "שלום, שמי איניגו מונטויה, הרגת את אבי, היכון למות". הטינה היא הדלק שמחזיק אותו בחיים והופך אותו לאמן חרבות. הרגע שבו הוא מממש את הנקמה אמנם אינו רגע של ריקנות, אלא רגע של השבת הסדר הקוסמי על כנו, אולם לאחריו כבר אין עתיד.