מלחמה: בין הקריאה לשלום לבין חרב הכיבוש

מקור: הלכות מלחמה: השלום כתנאי ראשון

"אֵין עוֹשִׂין מִלְחָמָה עִם אָדָם בָּעוֹלָם עַד שֶׁקּוֹרְאִין לוֹ שָׁלוֹם. אִם הִשְׁלִימוּ וְקִבְּלוּ שֶׁבַע מִצְווֹת שֶׁנִּצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ עֲלֵיהֶן, אֵין הוֹרְגִין מֵהֶן נְשָׁמָה וַהֲרֵי הֵן לָמַס, שֶׁנֶּאֱמַר "יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ"... וְהָעַבְדוּת שֶׁיְּקַבְּלוּ הִיא שֶׁיִּהְיוּ נִבְזִים וּשְׁפָלִים לְמַטָּה וְלֹא יָרִימוּ רֹאשׁ בְּיִשְׂרָאֵל, אֶלָּא יִהְיוּ כְּבוּשִׁים תַּחַת יָדָם, וְלֹא יִתְמַנּוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְשׁוּם דָּבָר שֶׁבָּעוֹלָם. וְהַמַּס שֶׁיְּקַבְּלוּ שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנִים לַעֲבוֹדַת הַמֶּלֶךְ בְּגוּפָם וּבְמָמוֹנָם, כְּגוֹן בִּנְיַן הַחוֹמוֹת וְחֹזֶק הַמְּצוּדוֹת וּבִנְיַן אַרְמוֹן הַמֶּלֶךְ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ.

כְּשֶׁצָּרִין עַל עִיר לְתָפְשָׂהּ, אֵין מַקִּיפִין אוֹתָהּ מֵאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ, אֶלָּא מִשָּׁלֹשׁ רוּחוֹתֶיהָ, וּמַנִּיחִין מָקוֹם לַבּוֹרֵחַ וּלְכָל מִי שֶׁיִּרְצֶה לְהִמָּלֵט עַל נַפְשׁוֹ."

(רמב"ם הלכות מלכים פרק ו, הלכות א; ז. בתמונה: ספינות קרב אמריקאיות במיצר הורמוז, 'מן המיצר קראתי יה')

ביאור: כללי מלחמה: מוסר קדום

שנים רבות לפני אמנות מודרניות הקוראות לכללי מלחמה, ניסח הרמב"ם כללי מלחמה שיסודם ברצון להביא שלום. לפני הכרזת מלחמה יש לקרוא לאויב לשלום. גם אם הוא מסרב וממשיך להילחם, יש לאפשר לו לברוח ממקומו בלי ליפול בשבי או למות במלחמה, ואין להטיל מצור גמור. לגבי האויב שנכנע או שהובס, מעמדו האזרחי יהיה נמוך, ללא זכות בחירה לתפקיד ניהולי וזכות עבודה מוגבלת רק לתפקידים של צווארון כחול.

דעה: בין מוסר לאסטרטגיה: מתי מותר לוותר על השלום?

לפי דברי התורה בפרק כ' של ספר דברים, נראה כי הקריאה לשלום היא רק לאויבים רחוקים, אולם אויבים תושבי ארץ ישראל יש להשמיד ולא לקרוא לשלום. חלק גדול מהפרשנים על התורה מרחיבים את הקריאה לשלום גם ל'מלחמת מצווה' (כיבוש ארץ ישראל). הדעה המקובלת היא כי ישנן שתי סיבות לקריאה לשלום: האחת היא מוסרית - שאין להרוג אויב מרוחק ללא צורך, והשניה היא טקטית - אולי שלא ליצור איבה מתמשכת, או כדי שיהיה מי שיעשה את העבודות הקשות, ולא בהכרח מסיבה מוסרית לחוס על חיי אויב. ואכן, לפי פרשנים שונים, הצורך לקרוא לשלום במלחמת קיום בארץ, היא רק אפשרות ולא חובה, הנתונה לשיקול דעתה של ההנהגה היהודית.

הרחבה: המיתוס של הודו: כשהאלימות מובילה לחירות

מיתוס ידוע גורס כי הודו השתחררה מהקולוניאליזם הבריטי ללא שפיכות דמים, בזכות הטפותיו של המנהיג מהאטמה גנדי למחאה לא-אלימה.

אולם האמת ההיסטורית שונה לחלוטין: אלימות הודית קשה - שהיקפה עלה בהרבה על זו של המחתרות בישראל - היא שכפתה על הבריטים להעניק להודו עצמאות. הצבא הלאומי ההודי, מרידות בצי ותנועות מהפכניות, כולם לחמו בכיבוש הבריטי בכוח הזרוע. יתרה מכך, עם נסיגת הבריטים פרצה מלחמת אזרחים עקובה מדם בין הינדים, מוסלמים וסיקים, שגבתה למעלה ממיליון קורבנות והפכה כחמישה עשר מיליון איש לפליטים.

גנדי אמנם הצטער על האלימות, אך למעשה - רק בזכותה זכתה הודו בעצמאותה.

תרבות: כתובות הניצחון: מי כותב את זיכרון המלחמה?

ברחבי העולם פזורות כתובות ניצחון רבות, עדות אילמת למלחמות עבר; רבות מהן נהרסו עם השנים, אך שרידים נותרו ביוון, ברומא, במצרים, באיראן ובאירופה כולה. מטרתן המקורית לא הייתה רק גאווה, אלא הפגנת עוצמה והרתעת אויבים. באופן מעניין, איננו מוצאים כתובות ניצחון שהקימו מלכי יהודה וישראל, למעט התיאורים שבמקרא. הממצא הבולט ביותר שנמצא בארץ הוא דווקא "מצבת מישע" (840 לפנה"ס), המפארת את ניצחון מלך מואב על ממלכת ישראל.

כולנו מכירים את קשת טיטוס המנציחה את החורבן, אך ישנן כתובות עתיקות יותר המזכירות את עמנו בהקשר דומה. הנה אחת מהן: "אסטלת ישראל" משנת 1207 לפנה"ס בה מתרברב פרעה מרנפתח כי "ישראל הושם, אין לו עוד זרע" - הצהרה יומרנית שמשמעותה השמדת העם וחיסול מקורות מחייתו.